בדד - ללֹא שכם ידיד

יודעי דבר כבר בטח מכירים את השריטה שלי, גם ממרומי גילי אני עדיין עושה את השבתות בבית. ככה אני. ועדיין, פעם אחת, אחרי הפצרות חוזרות ונשנות, נשארתי לשבת בירושלים.

חדשות כיפה הדסה סאסי 22/01/19 11:45 טז בשבט התשעט

בדד - ללֹא שכם ידיד
צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

יודעי דבר כבר בטח מכירים את השריטה שלי, גם ממרומי גילי אני עדיין עושה את השבתות בבית. תגידו שזה אבסורד, תגידו שאני מגזימה, תגידו מה שתגידו, אבל ככה אני. יש לזה עוד סיבות, תרוצים שאני נותנת כשממש מתעקשים אבל זאת הסיבה המרכזית - את הכוח האמיתי להתמודד עם העולם הזה, עם החיים, עם כל מה שיביאו איתם ששת ימי המעשה, אני מקבלת מלהרגיש חלק ממשפחה. אפילו כשעשיתי את השליחות באנגליה, בשתי החופשות הגדולות שקיבלנו בחנוכה ובפסח, כששאר הבנות טסו להצטלם עם השלג בצרפת, אני - חזרתי הביתה, לישראל.


ועדיין, פעם אחת, אחרי הפצרות חוזרות ונשנות וחוזרות של ידיד טוב נשארתי לשבת בירושלים. לא הכרתי נפש חיה, לא היה לי מושג איפה כולם נפגשים או לאיזה מנין הכי כדאי ללכת, ולמשך שבת שלמה ושלוש ארוחות, הוא אחד הוליך אותי יד ביד (מטאפורית, כמובן); לפני כל מקום שאליו הגענו הוא הסביר מי עתיד להיות שם ומה ההקשרים בין כל הנפשות הפועלות. ואז כשנכנסנו הוא ערך היכרות מסודרת, שיתף מי אני ובדק את כל החוטים המחברים עד שיפול לנוכחים האסימון מאיפה יש סיכוי שאנחנו מכירים. וזה פלא, כי הוא לקח בחורה שמובכת כל כך בקלות ופוחדת מהלא נודע ומסמיקה מכל מפגש, עזר לה לצלוח שבת שלמה בעולם שזר לה ובכל פעם מחדש גרם לה להרגיש שהיא חלק מהחבורה.

אם כי העניין הוא לא השבת, גם לא הביצה או הברנז׳ה, העניין הוא שזה בכלל לא משנה מי אתה, בן כמה או באיזה מקום אתה נמצא בחיים, תלישוּת היא תחושה נוראית. זה יכול לקרות כשאתה בן שתים עשרה וכולם נפגשים בבני עקיבא בערב שבת, בגיל שמונה עשרה כשכולם יוצאים לפאב האירי בכרמל; בגיל שלושים כשאתה מתחיל משרה חדשה במשרד, או כשאת רווקה בארוע משפחתי גדול שבו כל הזוגות הצעירים מסתודדים להם וההורים עסוקים בילדים - פתאום יש רגע כזה, שבו אתה בחדר הומה אדם ועדיין מרגיש שאתה לגמרי לגמרי בדד. ׳שקוף׳, ׳תקוע׳, ׳לא שייך׳. כולם עם כולם, העולם זורם ורוחש ובוחש מסביבך, ורק אתה לא חלק ממנו.

ולמה אני כותבת את זה? כי חזרתי עכשיו מכנס שמלבד נושאות התפקיד שניהלו אותו, לא הכרתי בו כמעט אף אחד. כשהגעתי, אחות נפש שהיא גם משתי הדוברות הנכבדות של הערב חיכתה לי בכניסה, הובילה אותי אל ה׳גרין רוּם׳, חייכה, סיפרה ושיתפה בעלילות השמלה שהיא לבשה לרגל הארוע (ענין שעבורנו הוא ברומו של עולם). למעט הרגעים שבהם היא היתה על הבמה, כל הערב היינו יחד. ואפילו בשניה לפני שהיא עלתה אליה, כשהגנבתי מילה עם אמן ששירתו יקרה לי, היא קלטה את הרגע ועל אף הידיים הרועדות מהתרגשות, עצרה לקחת תמונה. איך פחדתי בערב כזה, שבו אני כל כך מחוץ לאלמנט שלי, להרגיש אאוטסיידרית ואיך בסוף יצא שבאישון לילה, כשהחלפנו הודעות ורשמים וכתבתי לה שהיא הייתה נפלאה, היא בכלל כתבה לי ״תודה״ על זה שאני ליוויתי אותה.

אתמול בלילה, אחרי סדר ט״ו בשבט, דיברתי עם מישהי שלא הכרתי קודם, בחורה מתוקה, כזו שיש לה נשמה שמדברת דרך העיניים והיא ספרה איך היא בתקופה שבה מחפשת את עצמה, מחפשת דירה, מחפשת עבודה חדשה. אז סיפרתי לה איך פעם, כשביקרתי בציון של רבי לייב ״בעל היסורים״ בצפת, היו לי ממש כמה דקות אצלו. זה היה ערב שבת והנהגת (קרי: אמי היקרה שתח׳) דחקה בי שעוד צריך להגיע הביתה לחיפה לבשל את הדגים. אז ביקשתי מה׳ שישלח לי פרק תהילים אחד, כזה שיקפל בו את כל הכוונות שיושבות לי על הלב ואין לי זמן להגות אותן, והספר נפתח לי במילים ״עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳״. ״את מבינה למה זה ריגש אותי?״ שאלתי אותה ברוך, ״כי רק מי שמבקש שנעזור למצוא לו מקום, יכול להבין באמת עד כמה כואב להרגיש תלוש..״

6. אחת האמרות המוכרות ביותר של רבי קלמן קלונימוס שפירא מפיאסצנא היא ״קִינְדֶרְלַךְ, קִינְדֶרְלַךְ, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו אחר״ ואני מרגישה שאחד הדברים הכי טובים שאדם יכול לעשות עבור אדם אחר, בכל רגע נתון ובכל גיל ובכל זמן, הוא לגרום לו להרגיש שייך.

 

לטורים קודמים