חדשות כיפה

אולי אף פעם לא נדע - אם בחרנו את הבחירות הנכונות

השבוע שעבר היה עמוס מאוד, תכננתי המון דברים ולא הגעתי כמעט לאף אחד מהם. אני רוצה להאשים את העצלות שלי, לומר שבזבזתי את הזמן, אבל וואלה, דווקא השבוע אני לא יכולה לומר את זה

צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

השבוע שעבר היה עמוס מאוד. אמנם בדברים טובים ברובו, תודה לא-ל, אבל בואו רק נאמר שתכננתי המון דברים ולא הגעתי כמעט לאף אחד מהם. כולל לא לניקיון פסח. שזה, בינינו, המלחיץ ביותר מבין כולם.

אני רוצה להאשים את העצלות שלי, לומר שבזבזתי את הזמן. אבל וואלה, דווקא השבוע אני לא יכולה לומר את זה. איך כתבה נעמי שמר? ״והו והא ואל תשאל - אין לי רגע דל״. פתאום צצו כל מיני שיחות או עניינים חשובים, כל מיני משימות שידעתי שהתוצאה שלהן אמורה להועיל לאדם כזה או אחר, ואפילו לכמה אלפים טובים.

ומצד שני, תפסתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים, שואלת: מה צריך להיות סדר עדיפויות? קודם כל אני, או קודם כולי עלמא? מתי מה שאני עושה זה לתועלת אמיתית ומתי זה כבר מוגזם, או עובר את גבולות הטעם הטוב? האם יש רגע שבו אפשר לא לענות לחברה בוואטסאפ על הודעת ״אני שולחת לך אס.או.אס על סף התרסקות״? האם יש רגע שבו את יכולה לבחור אם לשבת לכתוב או לערוך משהו שיועיל לטובת הכלל, על חשבון שעות השינה שלך, או שבכלל הבחירה הלגיטימית בהרבה היא דווקא לבחור בנחרצות, בכרית שקוראת לך כבר שעות ארוכות?

לאחרונה סיפרתי לחברה טובה, שהרבה פעמים יצא ששאלתי משהו את הרבי מליובאוויטש ב״אגרות הקודש״, והוא ענה לי שעל ידי זה שאפעל לטובת הרבים ברוחניות או בלימודי החסידות, אני אראה ישועות. ״קטע,״ היא ענתה. מפה לשם, הסתבר שאצלה זה בדיוק אותו הדבר. ועל פניו זה נורא נחמד, לקבל ברכה שאת תעשי למטה ומלמעלה ישפיעו עלייך בכל העניינים בחזרה, אבל בואו, זאת גם חתיכת אחריות.

כי נראה אתכם אחרי כזה תמריץ שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו במכתבים, אומרים עכשיו לכל מיני אנשים שפונים אליכם או צריכים אתכם, את המילה - ״לא״. לא יכולה. לא עכשיו. לא היום. כשבעצם די ברור שכמו רוב הדברים שנחתו עלי השבוע, לומר עליהם ״אחר כך״, או לפטור אותם ב-״מחר״, זה כבר יהיה מאוד אבל מאוד - מאוחר.

הא. הזריזות הזאת. אני מוצאת את עצמי מבקשת עליה לא מעט, רק שהיא חמקנית מאין כמותה. הרי היום מלא בהסחות דעת. כן, יש את הרשתות החברתיות והטלפונים, אבל אלה הרי הסחות דעת של ימים עשירים, כאלה שיש בהם חלונות זמן שאפשר להתבזבז בהם. אבל בשבועות האחרונים עם הפורים והפסח וההכנה אליהם והניקיונות וההילולות לצדיקים והימי הולדת והלעבוד והלכבס ולהביא את המחשב לתיקון ומתיקון, ושוב - אפילו כשאני שוטפת את החסה מהסבון אחרי שהיא הושרתה, אני שואלת את עצמי אם זה לא בזבוז זמן.

הרי בדקות האלה יכולתי באותה מידה לענות למייל של חברה טובה שפנתה אלי עם איזה קושי, או להתחיל לנקות סופסוף את המגרות בשידה. וזו בדיוק הסיבה שהייתי די מוקסמת, שמכל הדברים בעולם, כשפתחתי באקראי בספר של רבי משה קורדוברו, הגאון, הפסקה שבה נפתח הספר עסקה בחשיבות הזריזות לרוץ לדבר מצווה ומזהיר מלהחמיץ אותה, מהסיבה הפשוטה ש-״כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב״.

הנה. קבלו דוגמה עדכנית חמה-חמה, מהשטח. חברה שלי טוענת כבר מזמן שכשזה מגיע לתפילה, יש לי דפוסי התנהגות של נרקומנים. (אמירה שאני עדיין לא סגורה אם היא נדרשת יותר לגנאי, או לשבח). העניין הוא שאם, והיה, ומסיבה כלשהי, פספסתי את תפילת מנחה, אני חסרת מנוחה. הרגל קופצת במקום, הריכוז מרצד לו, ואני עצבנית באופן שגם הרחפנים הגדולים ביותר, ישימו אליו לב.

זה לא שאני מכורה לתפילה, חלילה. אני מאוהבת בה. ועדיין, בשם האהבה הזו קורה שאם לא קיבלתי את הפיקס, או ה-׳מנה׳ שלי, התוצאה הישירה היא כל שהאיזון בעולם מתערער. לכן כשעברנו בשישי האחרון לשעון קיץ, הייתי באורות. שקיעה בשבע בערב? אין סיכוי שאני מפספסת את זמן מנחה! ודווקא השבוע הזה היו לי כאלה מניעות מרגיזות עליה. נתקעתי באוטובוס בפקק לא צפוי ובלתי אפשרי. מצאתי את עצמי עובדת הרבה אחרי שהתכוונתי כי צץ משהו נורא חשוב. ולמרות שהצלחתי בסוף להתפלל את כולן, התעצבנתי שיום אחרי יום צצו כל מיני אילוצי פתע שכמעט גרמו לי לפספס את הרגע שבו אבא ואני יושבים לשיח הכי חשוב שיש לי ביום.

עוד דוגמה, אם כי הפעם, אולי קצת פחות רוחנית. במסגרת התכנונים היותר נחמדים של השבוע, חשבתי לקפוץ לחפש חולצות וינטאז׳ לבנבנות לאוסף. לא יודעת להסביר את זה, אבל פשוט הרגשתי שהיום, היום הזה ממש, אני יוצאת משם עם חולצה מהממת. בדוק. ואז, שיחה, אמא צריכה משהו מהשוק. פתאום מה שהיה אמור להיות צהרים של שופינג, הופך לבחירתה של סופי. ״או החולצה או הבזיליקום.״ דחקתי בעצמי. ״והזמן שלך קצוב מאוד אז תחליטי מהר, חמודה.״ ומצד שני, ישבו על המאזניים כיבוד הורים ועונג שבת במאכל משובח, והיה ברור לי שבעצם, אין בי שום ספק במה אני הולכת לבחור.

פקק ועוד פקק ועוד כמה דקות הליכה ברגל והגעתי לשוק. רבע לסוף זמן מנחה. מבואסת על החולצות, עיפה מאיזו שיחת טלפון עם איש שרות שגמרה לי את כל הכוח, ובזבזה המון זמן לא מתוכנן. רק שבגלל המהירות ואי הבהירות בראש, לא הצלחתי להכנס למוּד שהתפילה דורשת. לא הצלחתי להתרכז, לא עלה בידי לאפס את הנפש. זה כבר תיסכל אותי לגמרי. איך, איך אחרי כל ההשתדלות שלי, אפילו להתפלל אני לא מצליחה, אינעל העולם. עמדתי שם, בציון של האדמו״רים מגור, והתבאסתי על עצמי לגמרי. על הבחירות שלי, על אי היכולת לנהל את הזמן כמו שאולי הייתי צריכה או רוצה. ורציתי להתפלל. ורציתי להתרכז. ורציתי ורציתי ורציתי; ולא עלה בידי.

ופתאום, מעזרת הגברים, מישהו מפזם את אחד הניגונים האהובים עלי בעולם הזה. ניגון נוגה של לכה דודי, שלקח לו פחות משניה להמיס אצלי בלב כל תזכורת ל'מוחין דקטנות' שפעפעו אצלי בראש קודם. והתפללתי, תפילה שאני לא יודעת לומר מתי זכיתי בפעם האחרונה למשהו שישתווה אליה, כי אחרי חודשים שבהם אני שוברת את ראש איך כמו שחכמים אומרים, מתפללים כך שכָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: ״ה׳ מִי כָמוֹךָ׳״, וניסיתי והשתדלתי ועבדתי על לקיים את זה בלי הצלחה מרובה, ברגע ההוא שבו את כבר כל כך רצוצה ומפורקת ורודפת אחרי הזנב של עצמך, פתאום היא נוחתת עליך. תשואה גדולה לכל ההשקעות הקטנות שהיו לך בדרך.

אז נכון שזו לא היתה תפילה של שמחה, וזו לא היתה תפילה של אושר גדול. אבל אם פעם ישאלו אותי אם יש משהו שאני מרגישה שעשיתי ופתח לי איזה פתח לישועות שאני מבקשת ומבקשת ומבקשת עליהן שנים, אז אני בטח אומר שזו היתה התפילה הזו, שברור לי במליון ומשהו אחוזים, שאם לא הייתי בוחרת לשמח את אמא בעשבי התיבול, ואם לא הייתי מבזבזת את שארית כוחותי על אותו מוקדן שירות, אז אולי היתה לי עכשיו חולצת וינטאז׳ הורסת, אבל אין שום סיכוי שהייתי מרוויחה כזו תפילה.

כי האמת היא שאולי אף פעם לא נדע אם בחרנו את הבחירות הנכונות ברגע נתון. ואולי גם אי אפשר בכלל לדעת באופן חד משמעי איך לחשבן את הזמן. דברים קורים, נחמדים יותר ונחמדים פחות והזמן מתמלא, לפעמים גם בשטויות שבכלל לא חשבנו שיתרגשו ויבואו עלינו. בשורה התחתונה, נדמה לי שמה שמצופה מאיתנו הוא שלא נמהר להניף את היד ולומר: ״יאללה, מה אכפת לי העולם. העיקר אני שולפת את העדשות האלה ונכנסת לישון.״ אלא שנתאכפת. שנצא קצת מעצמנו, לא עד קצה גבול היכולת, אבל אולי כן עד קצה ההשתדלות.

 

לכל הטורים של הדסה

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מנסה לאחות את הקרעים. סמוטריץ' צילום: פלאש 90. יונתן זינדל

בכירים בבית היהודי? סמוטריץ: "עסקנים קטנים שרידי המפד"ל של פעם שמתים מקנאה"

קרא עוד