בתי האהובה מתחתנת. מטבע הדברים, אני מתמלאת הרהורים עמוקים. חתונה, שבת חתן, שבע ברכות. יגיע הרגע החגיגי, בו אם-הכלה תתבקש לעמוד ולשאת דברים. אם הכלה זו אני. אני אעמוד, איפוא, לבושי במחלצותיי, ואשא. עד כאן הדברים ברורים. מה אגיד לבתי מלב אוהב, זאת השאלה.
מקובל לקשר את הדברים לפרשת השבוע, לגימטריות של שמות הזוג, לדברים שלמדנו מרבנים נערצים או מסבתות שהלכו לעולמן. גם זה ברור. אבל לגופם של דברים. כאן יש לשאול באופן אמיץ: האם לא הגיע הזמן שאנחיל לבתי את משנתי בתחום הזוגיות, האהבה, החיים? כלומר, האם לא הגיע העת שאתחיל לדבר עם בתי על הנושא של יחסי אישות כפי שקוראים לתחום במגזרנו? מיניות בריאה, מיניות קשובה, תקשורת בונה?ואולי הנושאים האלה לא כל כך מתאימים בעצם לדיבור בפומבי.
אולי עדיף מכתב אינטימי: מה יפה יותר ממכתב אינטימי של אם לבתה, ערב חתונתה? אולי פשוט אשב ואעלה את משנתי על הכתב. אוקיי. זה פשוט יותר. יש עניינים שיפה להם כל כבודה בת מלך פנימה ולא ברוב עם הדר מלך.
בתי אהובתי, כך אני כותבת לה, הגיע הזמן שאספר לך מלב על לב מה אני חושבת בנושא המופלא הזה, של זוגיות. יש לי הרבה מאד מה לכתוב. אני אדם שמאמין בזוגיות. ובנאמנות זוגית. משום מה מקובל להגדיר נאמנות לפי המה-לא. בעל נאמן לא בוגד באשתו. אשה נאמנה לא בוגדת בבעלה. ההגדרה הזו משאירה אותנו במחוזות הקמצניים, הדיכאוניים, של הנאמנות. אני רוצה להדגיש כיוון אחר. את הכיוון השמח, הנפלא. נאמנות היא לא מה-לא. נאמנות היא בעיקר מה-כן.
כשאני נאמנה של מישהו הוא יכול להניח אצלי את המקומות הכי רגישים ועדינים שלו. הוא יכול לסמוך עלי. הוא יודע שאני אפעל לטובתו ככל שבינתי משגת, שאני אהיה שם בשבילו. לגמרי. בשביל הגדילה שלו, בשביל ההתפתחות שלו, בשביל החיים שלו. זה תפקידי כנאמן. והוא הנאמן שלי. אצלו אני יכולה להניח את המקומות הכי רגישים ועדינים שלי, לדעת שיפעל לטובתי העליונה, שישים בצד את טובתו האישית, שיהיה מאה אחוז בשבילי בנאמנות שלו אליי. נאמנות היא אמון. הרבה מעבר לאמון שאהבת חיי לא תבגוד בי. אמון שאני יכולה לשים אצל אהבתי את כל היקר לי, ולתת לו את הבטחתי הנאמנה שגם הוא יכול לשים את כל היקר לו אצלי.
כאן אני מרחיבה ומפתחת במכתבי ומזכירה לבתי נשכחות ונזכרות, ומרגע לרגע ברור לי, שהדברים כבר ידועים. בתי אמנם מתחתנת עכשיו, אבל מערכת היחסים שלה ושלי נמשכת כבר תשע עשרה וחצי שנה, ועוד תשעה חודשים של סימביוזה מוחלטת. קצת מצחיק לחשוב, שעכשיו הגיע הזמן לשלוף לה חדשות הרות עולם מן השרוול. המחשבה הזו מרגיעה אותי ומשמחת אותי. אין צורך להכביר מילים. הדברים הם פשוטים ויפים. יבוא הרגע בו תתבקש אם הכלה לשאת-דברים. אני אעמוד, לבושה במחלצותיי, ואשא. אולי אזכיר את פרשת השבוע, אשתובב עם קצת גימטריה ואמחה דמעה עם זיכרון מרגש מסבתא עליה השלום. עיקרי הדברים יוזכרו בסוף. בסוף אברך את בתי שתהיה רעיה נאמנה ושאהוב לבה יהיה לה בעל נאמן.
יהיו כאלה שירימו גבה. איזו מין אמא היא זו. אבל בתי הרי תבין בדיוק מה הכוונה. אולי אוסיף בשולי הדברים הבהרה קצרה: במובנים העמוקים והידועים של המילה נאמנות עליהם כבר דיברנו.
שלך בנאמנות. באהבה רבה. אמא.