יושב לשיחה עם חבר טוב אחרי פרידה כואבת. והוא אומר לי "נתתי את הלב בקשר הזה ועכשיו אני לא יודע איפה הלב שלי ואיפה אני מונח…". אני שומע את הכאב בקולו ורואה את הלחלוחית עולה בעיניו. זה כואב כואב להרגיש כל כל נטוש, כל כך מרוקן. המילים שלו מיד מזכירות לי את השיר של כוורת: "נתתי לה חיי, ירדתי על ברכי, יאמינו לי כולם, למדתי מה זה סתם ונעלבתי". ובועז שרעבי ששר "לתת את הנשמה ואת הלב…" כולם נותנים את הלב? האם לתת את הלב זה הקטע בזוגיות? אם הלב שלי לא אצלי, איפה הוא? בידי מי הוא? מי אחראי על מה שקורה בו ואיתו? לי זה נשמע כמו איבוד של העצמי, של הבחירה, של החופש… זו גם אחריות מאד כבדה על האדם שנתתי לו/ה את ליבי. אולי הוא/היא לא ידע/תדע מה לעשות איתו? אולי הלב שלי שם לא יקבל מה שהוא זקוק לו? הרי בקושי אני יודע למה ליבי זקוק.
בשדה האהבה ומערכות היחסים קיבלנו כולנו בירושה הרבה טוב ורע בעירבוביא. ואחד הקילקולים הגדולים והמבלבלים זו ההתמסרות ללא גבול. זה נראה לנו אלטרואיסטי (ההפך מאגואיסטי) בטירוף, זה ממש ממלא אותנו בתחושה של נתינה ומשמעות - שהִנֵה, אנחנו ממש עושים טוב למישהו אחר, במיוחד שהוא יקר כל כל לליבי. האמת היא שבכלל התמסרות ללא גבולות מזיקה לקשר אפילו עוד יותר כשאני נותן את ליבי מחוץ למערכת הזוגית (לעבודה, להתנדבות, לרוחניות ואפילו להוֹרוּת) אבל זה למאמר נפרד.
זה מזיק!
השאלה שאולי תשאלו זה למה זה כ"כ מזיק כשאני נותן את כל כולי? והתשובה היא די פשוטה - כשאני נותן את כל כולי, אין יותר אותי. אז עם מי בן/בת זוגי יהיו בזוגיות?
"אמר רבי אִילָעָא: באוּשָׁא התקינו - המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות" (כתובות נ ע"א)
חכמים מלמדים אותנו, שכשאדם רוצה לתת מכספו לצדקה, אסור לו לתת יותר מ20% ממה שיש לו מחשש שהוא בעצמו יתמוטט כלכלית ויהיה לנטל על החברה שרצה לתרום לה ("אוברדראפט" נחשב כחוב - 20% ממה שיש לו ממש אחרי ניכוי החובות). כך, כשאני נותן את עצמי לחלוטין בקשר, מהר מאד אני נותר מרוקן מעצמי, מרצונותיי וכוחותיי. אני הופך לקורבן של עצמי ושל הנסיבות ונאלץ להישען ולקחת מהמערכת ומהאדם שרציתי לתת לו/ה כל כל הרבה. כמו שגם בקשר עם ה' אסור לאבד את הקשר שלי אלי. ה' ברא אותי ייחודי כמו שאני. ואם אני הולך לאיבוד בדרך אליו, אז איזה קשר יש שם? האם זו קירבה? האם זו לא זרוּת בה אני זר לעצמי והעבודה הרוחנית זרה לי? עבודה זרה? ואם נדבר על אהבה - "ואהבת לרעך כמוך" - אם אין כמוך, אתה לא באמת יכול לאהוב גם את רעך…
אז מה עושים?
עושים מקום בליבי, בעולמי. ליבי נותר על מקומו, עולמי ממשיך להתקיים ואני מקפיד להשלים ולמלא אותו. גם עבור עצמי, וגם עבור האפשרות עבורי לתת ממנו החוצה, ולארח בו את היקרים לי ביותר. מה שגרם לנו מלכתחילה לרצות להיות יחד זה הייחודיות שלנו, אנחנו לא "הרבה דגים בים". ולכן חשוב שלדבר המיוחד שאני (ולדבר המיוחד שאני בזוגיות איתו/ה) יהיה מקום לגדול ולהיות ה"אני" הכי מדהים שיכול. ואז זה גם נותן מקום לכל אחד מאיתנו לקחת אחריות על חלקו/ה. אני נותן את חלקי ואת/ה נותן/נת את חלקך. וזה גם ממש הופך את הקשר למרתק. כי אני בא לבקר בעולמך - ושָׁם, זה ממש חדש ולא מוכר, יש שם הרבה מתנות. ואז אני גם מזמין אותך לתוך עולמי ויש לי שם את האפשרות להראות לך אותי (ועל הדרך לראות את עצמי).
לקראת השנה החדשה צאו למסע של גילוי - השנה גלו את עצמיכם, גלו את בן/בת זוגכם, גלו מחדש את ה"ביחד" שלכם. כל אחד מביא למסע את מה שיש בו/בה וביחד יהיה יותר ממספיק...
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
מוזמנים להצטרף לקבוצה הנקראת "עונג שבת זוגי". לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com