נועם התיישבה על הכורסה מולי, הכתפיים שמוטות. לצידה ישב דניאל, זרועותיו שלובות ומבטו נעוץ ברצפה. האוויר בחדר היה דחוס בשתיקה. "אני לא יכולה בלעדיו," אמרה נועם לבסוף, בקול כמעט שבור. "אני לא רואה את עצמי ממשיכה לבד." דניאל הוסיף בשקט: "וגם אני לא רואה טעם ללכת. השקענו כל כך הרבה... שנים, ילדים, בית. זה לא משהו שזורקים לפח".
"איך בכלל אפשר לבחור?"
הרמתי את מבטי אל שניהם. "אני שומעת את שניכם מדברים מהמקום שבו הכול מרגיש קבוע, כאילו אין לכם באמת בחירה. כאילו זה הגורל שלכם - לטוב ולרע." נועם הנהנה. "בדיוק. כאילו זו גזירה משמיים, ואני רק צריכה ללמוד לחיות איתה".
הסברתי להם: "זו תחושה של 'הכול כבר נקבע מראש'. כמו תלמיד שיודע שהציון שלו כבר נקבע לפני הבחינה, אז הוא לא טורח ללמוד. אם אין לי השפעה - למה להתאמץ? אבל זוגיות לא יכולה לחיות במקום שבו אין בחירה. היא צריכה חמצן של בחירה יומיומית. לא בחירה חד-פעמית, אלא בחירה בכל יום מחדש".
דניאל הרים מבט. "אבל זה קשה. איך בכלל אפשר לבחור? מצד אחד עברנו כל כך הרבה ובנינו בית ומשפחה, ומצד שני - הצלקות לא מחלימות". "זו באמת חוויה של חוסר בחירה," עניתי. "זו מלכודת מחשבתית שנקראת כשל העלות השקועה. נניח ששילמתם הרבה כסף על הצגה, אבל אחרי עשרים דקות אתם משתעממים. אם הייתם מקבלים את הכרטיס בחינם - הייתם קמים והולכים בלי היסוס. אבל כששילמתם, אתם נשארים - לא כדי ליהנות, אלא כדי לא 'לבזבז'.
בזוגיות זה בדיוק אותו עיקרון: ההשקעה הרגשית והזמן שכבר הושקעו לא אמורים להחזיק אתכם אם ההווה לא טוב. החלטות בזוגיות צריכות להביט קדימה, לא אחורה." נועם נשמה עמוק. "אז את אומרת שאנחנו צריכים לבדוק אם אנחנו רוצים לבחור זה בזה עכשיו - לא בגלל כל מה שהיה?" "בדיוק", חייכתי. "כשבוחרים מתוך חופש, יש מקום לתנועה ולצמיחה. זו לא בחירה שנובעת מפחד או מהרגל, אלא מהבנה עמוקה: אני יכול או יכולה לבד - ובכל זאת, אני בוחר או בוחרת בך". דניאל שתק, אבל משהו בעיניים שלו התרכך. "הבחירה היא החלטה של רגע אחד," סיכמתי, "אבל כדי להגיע אליה צריך לעבור תהליך שמחזיר את המפתח לידיים שלכם."