השבוע כולנו ב"ה זכינו לשמוח בשמחת הפעימות הראשונות של החטופים שחזרו. שמחה שאינה שלמה, כי לצערנו הרב עדיין יש עוד עשרות חטופים שנמצאים בשבי ומקווים בע"ה שישובו לשלום. אני לא רוצה להיכנס לדיון המאוד מפעיל על עצם סוגיית שחרור מחבלים תמורת חטופים אני כן רוצה להסב את תשומת ליבכם לדבר אחר: שהיה ברור לשני הצדדים שהמשוחררים הראשונים הם נשים וילדים (למעט גבר אחד אזרח רוסיה). ואיך כתב לי מישהו: "זה מרגיש כאילו דמם של הגברים פחות נחשב". אני יודעת שנשים וילדים זה נושא רגיש יותר, יש הבדלים בכוחם הפיזי וגם ברמה המנטלית בכל התרבויות לא דומה דין אישה שבויה לגבר שבוי. אני לא מנסה לשנות כאן סדרי בראשית, אני כן מבקשת שרגע אחד בואו נסתכל על הסיטואציה שנוצרה ולא נקבל אותה כמובן מאליו.
גם הגברים מתמודדים עם אתגרים בתקופת המלחמה
עם השנים המאבק למען זכויות נשים ושוויון מגדרי תפס תאוצה אבל שכחנו שגם הגברים מתמודדים עם לא מעט אתגרים ודעות קדומות. והנה רק מעט דוגמאות שפגשתי מתחילת המלחמה:
א. לגברים אסור לגלות חולשה או פחד, הם צריכים להיות מצ'ואים וחזקים כל הזמן. פנתה אלי אישה שהרגישה שזה שבעלה מפחד מהמלחמה מאוד מוריד לה ממנו והיא פחות מעריכה אותו וכתוצאה מכך מרגישה גם פחות בטוחה. אגב, גברים גם נוטים הרבה פחות לבקש תמיכה בבעיות נפשיות בדיוק בגלל ההנחה הזו שאסור להם הישבר והם חייבים להיות ולהיראות חזקים.
ב. גברים נתפסים ככוחניים ואלימים. קיבלתי פנייה בשבוע שעבר מבעל שעובר התעללות נפשית ופיזית על ידי אשתו והוא מפחד להתלונן מחשש שלא יקבלו את התלונה שלו, אשתו בעצמה מאיימת עליו שהיא תלונן עליו שהוא הכה אותה והוא מרגיש שידיו כבולות.
ג. גברים נתפסים כחסרי רסן בכל הקשור לנושא של בינו לבינה. זוכרים את כל הפוסטים והשיתופים על הפערים בחשק בין גברים ונשים כשהוא חוזר מהאפטר? המסקנה העולה שם היא שגברים תמיד ירצו בעוד הנשים לא בקטע או עם כאב ראש תמידי. ומה עם פשוט לרצות לקבל חיבוק ולהניח את הראש? נשמע נשי מדי, נכון?
המלחמה חשפה את הגברים במלוא תפארתם
לפני כמה שנים ראיתי סרטון עם ניסוי חברתי שנעשה: אישה עמדה ברחוב עם חבילות כבדות ופתאום היא קרסה על רגליה ולא יכלה לקום. הדבר המדהים היה ש100 אחוז מהגברים שעברו לידה לא רק שעזרו לה לקום ולהרים את החבילות, אלא הם הגדילו לעשות וסחבו עבורה את החבילות הכבדות עד למחוז חפצה. האם מדובר במקרה או בסיפור הרבה יותר גדול?
כיועצת זוגית אני פוגשת לא מעט נשים שגדלו עם מלחמה סמויה בין המינים. מי המין הנעלה יותר? הטוב יותר? (איפה הימים ששרנו ביסודי הבנות לכדורגל הבנים לפח הזבל?) כמה פעמים אני שומעת נשים שבלי לשים לב שמפחדות מגברים או מזלזלות בגברים שלידן רק משום שהם גברים. והנה פתאום מגיעה המלחמה וחושפת לפנינו את המין הגברי במלוא תפארתו – זה שמוכן להקריב את עצמו, את גופו, את חייו ואת נשמתו, עבור נשים, ילדים או גברים אחרים. זה שמתגבר על הפחד מדי יום ויוצא ללחום את מלחמת עמו וארצו. אני בטוחה שאם נשאל את אותם בחורים וגברים שבשבי האם הם היו רוצים שנשחרר אותם או את הנשים והילדים התשובה הייתה ברורה: הנשים והילדים קודמים. אני לא מבקשת כאן חס וחלילה לשנות את היוצרות, אני כן מבקשת שנשים לב אליהם – תרתי משמע, ונזכור להם חסד נעורים גם אחרי שהמלחמה הזו תיגמר, נזכור לומר להם מכל הלב – תודה שאתם גברים.
בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887.