לפני איזו תקופה הציעו לי בחור אחד. הפרטים היו מעולים. באמת, בחור סופר איכותי ורציני. אבל התמונה, וואי וואי עליה. כריזמה ובלורית של טום קרוז בטופ גאן, אבל בחלק הראשון, כן? לא בסרט ההמשך המייגע. רק שבאיזה חסד עליון, למרות שאני לא ידועה בזכרון מופתי בשמות, הפעם משהו צלצל מוכר. אחרי תחקיר קצרצר, נזכרתי מאיפה. ההצעה הזו כבר עלתה פעם, אבל איכשהו עדיין לא שייכתי בין התמונה של הטופ גאן לשם של הבחור.
בלי לחשוב יותר מדי הרצתי את השם בגוגל, קפצה תמונה של מישהו שמזכיר את הבחור ההוא, אבל נראה יותר כמו האבא שלו. וזה התיישב לי על הלב, כמו שאומר רבנו חסון, לא בגלל השער המאפיר, גם לא בגלל הכרס או החיוך שנעלם. זה היה הפער שהרג אותי. כמו ההבדל בין לראות תמונה של אבא שלך יושב על הנגמ״ש במדים, ואז לראות אותו מניח יד על הנכד השריונר שלו בסיום מסלול. זה אותו אדם. אותה מתיקות. אתה עף עליו באותה צורה, אבל ברור לגמרי שהתמונות צולמו בשתי תקופות שונות מאוד של החיים.
אלף ואחד גילגולים היו לי. בלונדיני, שחור, אדמדם, גלי, חלק, פוני הצידה, פוני לפנים. תקופות של יותר ארוך ויותר קצר. תקופות של מלאה יותר, והרבה יותר, וגם של פחות. כמו רוב בני האדם על הפלנטה, גם אני עוברת תקופות יותר מוצלחות ויזואלית, והרבה הרבה הרבה פחות, אבל בכל מצב, זו שהתעוררה בבוקר והביטה למראה, גם אם היא לא עפה בהכרח על מה שניבט אליה, היתה אני.
ביננו, אני בטוחה בכל מאת האחוזים שלא הבחור שלח את התמונה ההיא, אלא אנשים טובים שמעבירים את הפרטים שלו באמת ובתמים כדי לעזור לו למצא את האחת. אבל למה, אהובים שכמוכם, למה לשלוח תמונה שתקפה לשני עשורים קודם? את מי משרתת התמונה הזו? זה קצת מרגיש לי כאילו דוחפים אותנו להתבייש במי שאנחנו. להסתיר את הקמט. להעלים את השיער הלבן. הרי זה מי שאנחנו עכשיו, מה יתן להתגעגע לכרבולת של גיל 18? שני עשורים עברו, עבדנו כל כך קשה. השגנו כל כך הרבה, למה למחוק את הכל ברגע רק כדי להיות יותר, מה שנקרא ״עוברים מסך״.
צילום: הדסה סאסי
ואם דיברנו על מסכים, העובדה הזו בטח לא עוברת משהו, אבל מדי פעם צצה אצלי שערה לבנה. ואני יודעת טוב מאוד איזה צער גרם לראשונה להופיע, ומה הביא לשניה, ואיך כשסבא, יקיר לבי, ע״ה היה בבית חולים הגיעה השלישית, ואיך עם סיפור אהבה אחד הגיעו עוד כמה. וכל שערה מכסיפה כזו היא קצת כמו לאסוף פלסטרים על הלב, או לחילופין - תגים של זארה, אז למה לבטל את ספר הזכרונות הזה שיושב לנו על הפנים ועל הנפש? למה לצעוד בגאון ולהעמיד פנים שאנחנו אותו אדם שהיינו לפני עשור או שניים? רק כי זה פוטוגני? פעם הייתי מתקנאת קצת בכל ילדה בת 16 שמתאפרת ועושה פרצופים למצלמה ומעפעפת וסוחפת לייקים באינסטגרם. היום אני מחייכת מולה ומתפללת שתזכה להמשיך לעפעף ולחייך ולהרגיש הכי הכי יפה בעולם גם בגיל 26. או 36, ובע״ה גם בגיל 120.
המון זמן אני מחזיקה את הפוסט הזה. עוברת עליו כל פעם מחדש, מלטשת, מוחקת, מתלבטת אם לפרסם ואז גונזת. מתלבטת - גונזת. מתלבטת - גונזת. שוב ושוב ושוב. בודקת אם הדברים שהעלתי על הכתב יותר מכעיסים אותי או יותר מעציבים, כי אם כעס מניע - אז עדיף לגנוז. אבל אם ישנתי על זה לילה ועוד לילה וזה עדיין מטריד אותי, אולי עדיף שהקטע יראה אור. פשוט מרגיש לי שיש כאן איזו קטנות אמונה דקה מן הדק. בסדר, אף אחד לא שולח תמונה שלו כשהוא לבוש בפיג׳מה שראתה ימים יפים יותר, נשען על התנור עם משקפי קריאה, בקבוק חם וגרביים שיש בהן יותר חורים מאשר מקום לאצבעות, אבל אם מישהי אמורה להיות אשתך, או אם בחור אמור להיות האיש שלך, הוא לא אמור על פניו לאהוב אותנו בדיוק כמו שאנחנו עכשיו? הרי מי שתקבל את תמונת השידוך הזה, תראה את הבחור בפגישה הראשונה ולא תזהה מי הוא מרוב הפער, אז לא עדיף כבר לומר את האמת?
נכון, אולי תמונה עדכנית נראית פחות מוצלחת ממה שהיינו בגיל עשרים, זה די הגיוני אפילו. אבל ההתקדמות האישית, והנפש שעברה תהליכים - הם כל כך הרבה יותר יפים. איך אומר אברהם אבינו לשרה אמנו, דווקא כשהם במדבר ובג׳יפה, ומול כל המצרים, פתאום הוא רואה כמה יפה היא. ״הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ״ דווקא מול כל הבלגן, היופי שלה קורן פתאום החוצה. אנחנו יפים לא רק כשהעור שלנו מתוח יותר או בגלל שהבלורית שופעת. אנחנו יפים כי לפעמים, דווקא בזכות העובדה שהסמרטטנו בדרך, הנפש שבנו מאירה באור הרבה הרבה יותר גדול.