"בנתיים פגשתי בבית הכרם, הלא סיפרתי לך…
אחד רֵעַ…
אמנם רק מילים אחדות החלפנו ביננו.
אך בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם."
את המילים המופלאות האלה כותבת זלדה לחברתה הקרובה לאחר הפגישה שלה עם חיים, מי שלימים הופך להיות בעלה. וישנם האנשים האלה, לא רבים במספר, שאיתם את מרגישה את מה שזלדה מתארת כשלום פנימי.
הייתי שם פעם ממש לא מזמן, עם אדם אחד שנפגשתי איתו למשך תקופה של ארבעה חודשים, בכל פגישה מחדש הרגשתי איתו בית, הרגשתי שזה רק שנינו יחד וכל מה שלמולנו או מצדדנו הוא רק תפאורה או רקע למה שקורה ביננו באותו הרגע, הרגשתי איתו שלום פנימי אמיתי, הרגשתי איך כל התפילות שלי מתגשמות לשיר אחד פשוט, לאיש אחד פשוט, שהוא כל מה שאני כמהה ומתפללת עליו.
באחת הפגישות האחרונות שלנו שהייתה מעין טריילר עצוב ונוגע לפרידה שהגיעה כמה ימים לאחר מכן, ניסיתי להסביר לו מה אני מרגישה, אז אמרתי לו "תתאר לך שאיזה משהו הלך לך לאיבוד, ורק אתה יודע מהו, יודע בדיוק איך הוא נראה, מרגיש ומריח, אתה מכיר אותו לכל פרטיו ודקדוקיו, ואחרי תקופה ארוכה אתה מוצא אותו, בדיוק כמו שזכרת או ידעת, אתה מרגיש בלב שלם שזו האבידה שלך, כי היא כל הסימנים אותם נתת ואז אחרי כל החיפוש והמציאה הזו האבידה נלקחת ממך, ואתה כואב וחסר כל כך שוב, כי הרגשת והאמנת בלב שלם שזה שייך לך".
כי זיווג זה אבידה, אבידה של ממש, ארבעים יום לפני יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכריזה 'בת פלוני לפלוני', והם מחוברים להם יחד, עד שבירידתם לעולם הם נפרדים ואז בגיל מסויים הם מתחילים לחפש את זה שהיה מחובר לנשמתם וגופם עוד לפני ביאתם לזה העולם, ואני מאמינה ויודעת מעומקי ליבי שלפחות לנו הנשים ניתנה היכולת הזו להרגיש מה שייך לנו ומה לא, מעין הרגשה פנימית מדוייקת לאותה האבידה שלנו, לאותו הזיווג שלנו.
פעם חברה טובה ויקרה לליבי מאוד סיפרה לי שכשמו שנותנים סימנים כדי למצוא אבידה אז גם בזיווג שהוא אבידה אמיתית צריך לתת סימנים, לא סימנים חסרי משמעות, אלא עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר, וצריך לתת אותם, לומר אותם בקול ולהתפלל עליהם, לבקש שישלח אלינו את האיש שלנו בדיוק כמו שאנחנו זוכרות אותו ורוצות, חלקן יבקשו איש של של שקט וחלקן איש שקולו נשמע לרחוק, חלקן יבקשו איש של עומק וחלקן איש של פשטות, חלקן איש של שלום וחלקן איש של אמת, כל אחת ורצונה, כל אחת וכמיהתה, יש משהו כל כך עמוק ונסתר בדבר הזה, ביכולת שלנו לזמן אלינו את מה ששייך לנו, התפילה עליו בדיוק והאמונה בלב שלם בקיומה גורמת לנו לפגוש בו כשהוא מכיל את כל מה שרצינו.
ואיזה מסע זה, חתיכת מסע, שמי שלא היה שם אף פעם לא יידע מה זה, גם אם ננסה לתאר לו את זה במדוייק, רק מי שחווה את זה על ליבו ובשרו יידע מה כוונת המשורר. להצליח לאהוב שוב מחדש אחרי שכבר אהבת, אהבת נפש, זה לא פשוט בכלל. להצליח לפתוח את הלב לאיש אחר, לב שהיה רגיל למשהו אחר, למישהו אחר, לב שידע כבר אהבה, לך תגיד לו לאהוב עכשיו אחרת, לכי תבקשי ממנו לפתוח שוב את עצמו, להסכים להיות, להתמסר, להתקרב ולהתחבר.
איזה מורכב הוא המסע הזה, מה הוא דורש ומביא איתו. פעם אחר פעם, שוב הודעה ראשונה, שוב שיחה מביכה, שוב דייט, שוב קפה הפוך בלי סוכר, שוב שיחת טלפון בשעה מאוחרת בלילה, שוב להתאהב, שוב להסכים להתאכזב, שוב ושוב ושוב. מסע של חיפוש אחר אבידה, של עוד קולות רקע, של עוד הצעה ועוד אחת אחריה, של עוד פרטים ושמות, דומים כל כך ושונים מאוד, פרטים על גביי פרטים, מה מפריד בניהם? אולי ישיבה או אוניברסיטה אחרת, כולם צדיקים, כולם בעלי שמחת חיים.
פעם מישהי מתוקה כל כך שרציתי להכיר לה איזה בחור וביקשתי ממנה לכתוב או לשלוח לה פרטים כדי לעשות את זה כמנהג בני ובנות מגזרנו אמרה לי שהיא לא מוכנה לשלוח תמונה או לכתוב לי פרטים, מרגיש לה מוזר מדי לצמצם נשמות לכמה משפטים ותמונה אחת, ואני חושבת על זה המון מאז, איך כל כך הרבה נשמות גדולות הופכות להיות כמה מילים על גביי טקסט, פרטים יבשים וחסרי עומק או משמעות, מי היה מאמין שאהבה הגדולה ביותר שהייתה לי לאחרונה הייתה כמה חודשים לפני כן רק שישה משפטים ותמונה מטושטשת, שכמעט וסירבתי אליה כי הפרטים לא בדיוק היו נראים לי,
וכמה ימים לפני כן כשקיבלתי הצעה לבחור עם פרטים די זהים הגבתי בסירוב, ופתאום הבנתי שכל הדבר הזה הוא רק סיעתא דשמיא אחת גדולה, ומהשם אישה לאיש, והכל מדוייק בהרבה יותר ממה שאנחנו יכולות לדמיין לעצמנו, ואיך הקב"ה רצה שאפגוש בזה האיש וגרם לי לרשום שאני אשמח להיפגש איתו, וכשנפגשנו בפעם הראשונה אי שם בחורף שהיה, בערב של גשם, וישבנו יחד על כוס קפה רותחת אמרתי שלא הייתי סולחת לעצמי אם להצעה הזו הייתי מסרבת כי הוא היה יפה בהרבה יותר מבתמונה וחכם ועמוק ומוכשר בהרבה ממה שכתבו לי עליו.
ולמדתי שהדבר הזה והמסע הזה הוא חלק גדול מהעבודה להמלכת השם בעולם, לשחרור והרפיה, כי זה לא שלנו בכלל וזה של הקב"ה בלבד, מסובב כל עלמין וכל הסיבות כולן, ואם השם יתברך ירצה שנפגוש באיש מסויים הוא יעשה הכל כדי שזה יקרה, מלעצום את עיננו ולהגיב בשבילנו, והמחשבה הזו היא בעצמה שקט ושלווה אמיתית, הבנה מדוייקת שאנחנו בידיו של השם יתברך, והוא שם לנו מילים, ומוביל אותנו, ופותח לנו, ולוקח אותנו מאיש לאיש וממקום למקום, הוא המחבר ופותח את הלב ומקשר ומזמן ועוד הרבה יותר מזה. אנחנו רק צריכות להשתדל ולהתפלל, לרצות ולבקש.
שהשם יילך איתנו יד ביד את המסע הזה, שלא ישאיר אותנו לבד, בלי בלבולים, עיכובים מיותרים, או פגישות מיותרות, בלי הרהורים ומניעות, בלי אכזבות, בלי בזיונות ובלי לבבות שבורים, בפשטות ומהירות, עם בהירות הדרך אמיתית. שנפגוש את האיש שנרגיש איתו שלווה אמיתית, שהכל יהיה שמש, שלא יהיה בו דבר מיותר, לא בו ולא בעולם. לא מזמן דיברתי עם קרובת משפחה אהובה ואיחלתי לה שבע"ה בקרוב ממש נזכה לאהבה כזו כמו של זלדה וחיים, אהבה שיש בה שלום ושלווה ודיוק ובעיקר בעיקר חברות אמיתית. שנזכה למציאת כל האבידות כולן בקרוב קרוב ממש בעזרת השם יתברך. אבידות שיביאו איתן את כל הסימנים וכל הרצונות כולם.