גשם ניתז על החלון שבחדר הקליניקה שלי, ועל הספה האדומה מולי יושבת איילת בת ה-16, ספונה ומכורבלת, רגליה אסופות בחיבוק מגן, והיא עטופה בסוודר על אף שהחדר מחומם.
ואלו מספר דברים שאיילת משתפת אותי ושחשוב היה לה שאדע כבר בפגישה הראשונה שלנו:
היא היתה אחת התלמידות המצויינות בכיתה עד לפני שנה.
כיום הציונים שלה בינוניים ומטה.
גם מבחינה חברתית היא עברה שינוי משמעותי – פעם היא הייתה אחת הבנות המקובלות בכיתה, תמיד היו אצלה חברות בבית והיום כמעט והפלאפון שלה אינו מצלצל.
אה...וההורים שלה התגרשו לפני שנה וחצי, ומאז איילת מטיילת חצי שבוע בבית של אבא שלה וחצי שבוע בבית של אמא שלה. לפעמים היא שוכחת ספרים ומחברות בבית של אמא שלה בדיוק כשצריך להכין שיעורי בית בהם, ובמקרה בדיוק כשהיא בבית של אבא. פעם היא שכחה את המתנה של יום ההולדת של החברה הכי טובה שלה בבית של אבא שלה ומאז החברה לא סלחה לה על כך. וכך נוצר המצב של עכשיו.
"את מבינה", היא אומרת לי "הם תמיד רבו עלי. הם אף פעם לא הסכימו על החינוך שלי, ותמיד האשימו אחד את השניה. לדוגמה כשפעם קבלתי להחתים הורים כי איחרתי לבית ספר, אבא שלי צעק על אמא שלי שהכל באשמתה, שאם היא הייתה יותר קשה בחינוך שלי ויותר קפדנית זה לא היה קורה. והמצב עכשיו שבו אני מטיילת בין שני בתים זה העונש לי, זה מגיע לי. אולי אם הייתי מצליחה יותר לפייס ביניהם הם היו מצליחים להישאר ביחד. והמצב עכשיו כל כך קשה. ומה שמדהים זה שגם כגרושים ההורים שלי עדין רבים, וכל אחד אומר לי תגידי לאמא... ואחר כך בתגובה תגידי לאבא... ואני פשוט כבר לא מצליחה לעמוד בזה..."
"איילת", אני עונה לה לאחר מחשבה "אני כל כך מתרשמת ממך ומהבגרות שלך, אבל כואב לי עליך על כמות האחריות שאת לוקחת לעצמך על הכתפיים. אחד הספרים שהכי אהבתי בילדותי היה אורה הכפולה של אריך קסטנר. ישנו רגע מרגש בספר, בו הוריהן של אורה ולי התאומות מתאחדים מחדש לאחר שנות פרדה רבות. סצנה זו מהספר הינה תקוותם של ילדים רבים להורים גרושים ושל ילדים שהוריהם בהליכי פרדה. תקווה לאחד מחדש בין הוריהם וליצור לעצמם שוב משפחה מלוכדת ואוהבת, תא משפחתי מושלם ובטוח. ובכלל, נראה שעל אף שבעולם המודרני שאנו חיים בו יש סוגים שונים של תאים משפחתיים, עדיין החלום הבטוח של רוב הילדים הנו תא משפחתי המכיל אמא ואבא אוהבים וילדים. ילדים רבים מרגישים כמוך, שהם הגורם לפרדה בין ההורים, ומחברים זאת לעתים קרובות לכך שביכולתם גם לאחד בין הוריהם, כי אם בידי הכוח לפרק ולהפריד בין ההורים, אזי גם בידי הכוח לאחד ביניהם. אשליה זו מאפשרת לילדים רבים להרגיש כוח ושליטה בסיטואציה של בלגן וכאוס בעת הגירושים. עם זאת אשליה זו טומנת בחובה גם סכנה של לקיחת אשמה על גירושי ההורים. כשהקשבתי לך חשבתי בצער על האשמה הרבה שאת חשה בגירושי הוריך, ועל כך שעל אף שהיית במוקד המריבות שלהם, אין לך שום קשר לפרדה שלהם. ההורים שלך מתגרשים מכיוון שהם לא הצליחו למצוא את הדרך להסתדר ביניהם, לכן הם לא הצליחו למצוא את הדרך גם להסתדר עם שאלות ודילמות שנגעו אליך ולחינוכך."
"אז מה את מציעה ?" שואלת איילת בעניין תוך כדי הורדת רגליה מהספה והטיית גבה אלי.
"אני מציעה להתחיל לעשות סדר לגבי איזה אחריות את לוקחת על הכתפיים שלך שאינה שלך ואיזו אחריות היא שלך. לדוגמה: לפייס ולהשלים בין הורייך איננה אחריות שלך, לעומת זאת להתייצב מחדש מבחינה לימודית וחברתית זו בהחלט אחריות שלך. זו הצעה שאני מציעה להרבה בני נוער עם נטיה ללקיחת אחריות יתר, לנסות ליצור סדר מחודש ולהוריד מהכתפיים דרישות וחובות שאינם שלהם. זה מפנה פנאי ללימודים ואחרויות נוספות ששייכות אליהם."
אני צופה מן הצד באיילת שמהרהרת בדברי, ורואה איך גבה מזדקף עוד יותר, ולרגע נראה כי כתפיה נהיו הרבה יותר קלות.
ד"ר ציפי ריין צילום: באדיבות המצולמת
ד"ר ציפי ריין, פסיכולוגית, מטפלת זוגית, משפחתית ומינית, מרצה ומנהלת המרכז למשפחה במכללת אורות, כותבת טור בירחון פנימה
ליצירת קשר : zipirhein@gmail.com