"אני גם מאמין שעימות אמיתי עם היותנו בני חלוף עשוי לשנות את האופן שבו אנחנו חיים: הוא עוזר לנו לזלזל בזוטות ומעודד אותנו לחיות בלי לצבור חרטות. פילוסופים כה רבים, בדרך זו או אחרת, מהדהדים את קינתו של החולה שלי הגוסס מסרטן: "כמה חבל שנאלצתי לחכות עד עכשיו, עד שגופי נגוע כולו בסרטן, כדי ללמוד איך לחיות".
(ארווין יאלום, 'להיעשות אני')
ליל שבת קודש, פרשת בֹּא, בית הכנסת בעתניאל. אני דורש בבית הכנסת על איסור חמץ המוזכר בפרשה, ומצטט את המכילתא: "כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה". בדרשה הצעתי הרחבה של הדרשה – כמו שאסור להחמיץ את המצה, כך אסור להחמיץ את החיים. יש אנשים, אומר רבי נחמן, שישֵנים את ימיהם כשאדם עומד בפני ימיו האחרונים הוא מבין מה פירוש להחמיץ את החיים. חבל שנגיע למצב כזה. אפשר להילחם בהחמצת החיים גם שלא מול פני המוות.
יש סיפור קצר של טולסטוי בשם "מותו של איוון איליץ'". הגיבור, ביורוקרט רוסי שחי כל חייו מתוך מטרה אחת ללכת בתלם ולמנוע כל 'אי נעימות', גוסס מפציעה ומבין שהוא הולך למות ממנה, במהלך הספר איוון לומד להבחין בין עיקר לטפל בגלל המודעות למותו המתקרב. בכוחותיו האחרונים הוא מנסה ליצור קשרים אמיתיים עם קרובי משפחתו ולברוח מהשקרים בהם הוא חי אך לשווא.
זו המשמעות העמוקה של האמירה החז"לית "שוב יום אחד לפני מיתתך", כפי שמבאר ר' עובדיה מברטנורא על בסיס הגמרא – "לפי שאין אדם יודע אימתי ימות, יעשה תשובה היום שמא ימות למחר". מטרתי לא הייתה להכניס את קהל השומעים בבית הכנסת לחרדות, אלא לקרוא לאנשים להתבונן על חייהם בפרספקטיבה רחבה יותר.
בשבת בבוקר ניגשה אליי אחת השכנות ביישוב ושיתפה אותי שבדרך כלל היא לא מצליחה להגיע לבית הכנסת בערב שבת, אבל בעלה לא הרגיש טוב ונשאר עם הקטנים בבית אז היא הגיעה ושמעה את הדרשה שלי. היא סיפרה לי עד כמה המילים שאמרתי נגעו בה, ובמיוחד דיברה אליה ההצעה להסתכל על החיים בזווית של לפני המוות במטרה לא להחמיץ אותם.
למחרת, ביום ראשון אחר הצהריים, ח' שבט, חיכיתי בביתי לשמרטפית רננה שתשמור על ילדיי כדי שאוכל לצאת ללמד שיעור בירושלים. פתאום נשמעת אזעקה. בשניות הראשונות עוד נשארתי רגוע – היישוב ידע לא מעט תרגילים צבאיים, ולא תמיד אני מספיק להתעדכן מראש שישנו תרגיל – אבל ככל שעבר הזמן התחיל להתגנב לליבי פחד. האזעקה נמשכת דקה ושתיים שבמהלכן אני מבין שמדובר באזעקת אמת. יש חדירה של מחבל ליישוב. לא עובר הרבה זמן ואני מגלה לחרדתי שהשכנה היקרה שלי, דפנה מאיר, נרצחה בפתח ביתה. אותה אישה שדיברה איתי רק יום קודם על חיים נוכח המוות, פגשה את המוות פנים בפנים. לשמרטפית לה חיכיתי, בתה רננה מאיר, חיכיתי לשווא.
בלוויה ביום שני בירושלים גיליתי שוב שכשאדם מספר שדבר מה נוגע בו, לרוב זה מפני שהוא כבר חי על פי הרעיון הזה. אימהּ המאמצת של דפנה סיפרה שהיא שאלה אותה פעם איך היא מספיקה לעשות כל כך הרבה דברים במקביל – להיות אימא ביולוגית לארבעה ילדים ולעוד שניים באומנה, להיות אחות במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בבאר שבע, לתפעל בלוג על רפואת נשים, לענות לנשים על שאלות בתחומים אישיים ועוד. התשובה של דפנה הייתה מדהימה: היא חיה כל יום מחייה, אמרה, כאילו זה יומה האחרון.
סיפורה של דפנה נגע בלב רבים בחברה הישראלית. העיתונאית יפעת ארליך כתבה ספר על חייה של דפנה, והוא נעשה רב־מכר כבר בחודש הראשון להדפסתו. השם שנבחר לספר, משקף את אישיותה היטב: "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר".