אישה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה - בעקבות רצח נשים בידי בני זוגן

בעקבות שלושה מקרי רצח נוספים של נשים בידי בני זוגן במדינת ישראל בפרק הזמן האחרון, יעל לוין שבה לדון בזכות הבסיסית של האישה לחיים טובים בנישואיה

חדשות כיפה ד"ר יעל לוין 07/11/19 13:49 ט בחשון התשפ

אישה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה - בעקבות רצח נשים בידי בני זוגן
מאבק באלימות נגד נשים. אילוסטרציה, צילום: shutterstock

ר' אלעזר הוא שקבע את האמירה הנודעת לפיה אישה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה (כתובות סא ע"א). נושא הסוגיה אשר בה מופיעה אימרה זו הוא דיון במקרים הנוגעים לחובת ההנקה של אישה את בנה. תחילה מוזכר כי אם אישה רוצה להניק את בנה והבעל אינו מעונין בכך אלא למסור את התינוק למינקת, שומעים לה. לאחר מכן מובא מקרה של אישה שהבעל רוצה שתניק את בנה בעוד היא אינה מעונינת בכך משום שאין מנהג משפחתה להניק אלא למסור את התינוקות למיניקות, ונזכר כי הדין עמה. לאחר מכן מובאת סיטואציה לפיה אם אין דרכה של משפחת הבעל להניק ומנהג משפחת האישה הוא אמנם לעשות כן, הולכים אחר מנהג הבעל, ואין האישה חייבת להניק. שכן אישה הנישאת "עולה עמו ואינה יורדת עמו" (ועיינו עוד כתובות מח ע"א).

רב הונא מביא אסמכתא לרעיון זה מן הכתוב "וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (בראשית כ, ג) ודורשו בהוראה של "בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל". לעומת זאת, ר' אלעזר מביא ראיה מהמילים "כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ) ודורשן במשמעות שאישה "לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה".

בבראשית רבה (כ, יא, עמ' 195) נדרש הכתוב "כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" באופן הבא: "ר' שמעון בן אלעזר א' עם כל חי, תני העשיר עולה עמו העני אינה יורדת עימו". הן הדרשה בבראשית רבה והן דרשתו של ר' אלעזר מתייחסות להיבט הכלכלי הנוגע לחייה של אישה נשואה.

ואולם מאמרו של ר' אלעזר הובן בספרות הבתר תלמודית כמתייחס גם לסבל הנגרם לאישה בנישואיה מחמת אלימות כלפיה מצד בעלה. זו אישה שאינה זוכה "לְחַיִּים טוֹבִים", נוסח המצוי בתפילות שונות, ול"חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם" (ברכת החודש), כפי שמגיע לה על פי ההלכה. שהרי חייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו (יבמות סב ע"ב).

בתפילת גשם אנו מפללים שהגשמים יהיו "לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת", ואילו ר' אלעזר מתייחס להיפוכם של חיים בתור צער (ועיינו עוד תורה תמימה, בראשית ג, כ).

כבר בתוספתא מוזכרת האפשרות של אדם "החובל באשתו" (תוספתא, בבא קמא, ט, יד, עמ' 45), וכן יש בידינו עדויות לא מעטות מהתקופה הבתר תלמודית על אלימות כלפי נשים מצד בעליהן (ראו בין היתר אברהם גרוסמן, חסידוֹת ומורדוֹת, מהדורה שנייה, ירושלים תשס"ג, פרק עשירי, עמ' 373–397; אליאב שוחטמן "אלימות נגד נשים כעילה לגירושין" [משפחה במשפט ו–ז (התשע"ג–התשע"ד), עמ' 85–166]).

בחמשת חומשי התורה מוזכרים מקרים מיוחדים של נזיקין שהוסבו לבני אדם, ובכלל זה בפרשת משפטים, ואולם אין הידרשות נפרדת לרצח אישה בידי בעלה. גם כשעולה חשד בידי הבעל שאשתו אינה נאמנה לו, קיים מעיקר הדין תהליך הלכתי של בחינת הדבר באמצעות שתיית המים המאררים, טקס שבוטל בידי ר' יוחנן בן זכאי משרבו המנאפים (משנת סוטה ט, ט, מהדורת אלבק עמ' 258259). גם אם מתברר שהאישה חייבת מיתה בגין חוסר נאמנותה לבעלה, אין הבעל רשאי לעשות דין לעצמו ולקום ולרוצחה.

בדורנו, במדינת ישראל כבמדינות אחרות בעולם המערבי והנאור, אנו עדים לתופעה של רצח נשים בידי בני זוגן, וזאת מלבד המציאות העגומה לפיה נשים עדיין נתונות במעגל של אלימות במשפחה.

התופעה של רצח נשים בידי בני זוגן במדינת ישראל הייתה לכאורה במשך שנים לא מעטות בגדר תופעת שוליים. חלק מהקורבנות נמנו עם מה שמקובל לכנות שולי החברה הישראלית: חלק היו נשים מהמגזר הערבי, חלק ממוצא רוסי ואוקראיני וחלק ממוצא אתיופי ואריתראי. מיעוט הנרצחות היה נשים ישראליות.

בעקבות מקרי רצח אחדים של נשים בידי בני זוגן שהוזכרו בעיתונות היומית, באתי בשעתו לחבר את "תְּפִלָּה עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן" (ראו המאמר פרי עטי, "תפילה על בנות ישראל שנרצחו בידי בני זוגן", אתר כיפה, כ"ז במרחשוון תשע"ה). כמו כן חיברתי תפילות נוספות בנושא נשים ואלימות (ראו "תְּפִלָּה לְאִשָּׁה שֶׁנֶּאֶנְסָה", אתר כיפה, כ"ב בסיוון תשע"ט; "'תתמלא רחמים על נשי ישראל': תפילה לנשים קורבנות אלימות במשפחה", אתר כיפה, י"ג במרחשוון תשע"ח).

"תְּפִלָּה עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן" התקבלה ברבים תוך זמן קצר ונאמרת בבתי כנסת ישראל ברחבי העולם היהודי בשבת הקודמת ליום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים אשר חל מדי שנה ב-25 לנובמבר, או ביום זה עצמו בשעה שחל בשבת. כמו כן הוא נאמר בטקסים שונים הנערכים סביב יום המאבק.

כבר סמוך לאחר פרסום התפילה שמעתי לא אחת יחס מזלזל כלפי עצם הנושא, בעיקר מצד גברים דתיים שהביעו תמיהה בדבר הצורך לייחד תפילה לתופעה כה זניחה לכאורה מבחינה מספרית המתקיימת ברובה בשולי החברה הישראלית. כמו כן התברר לי משיחות בנושא, וגם מהתבטאויות בכתב, כי גברים דתיים חשו מאוימים מעצם העיסוק בנושא, שהסב להם אי נחת. וכך נאלצתי להגן לעיתים על הצורך הכרוך בעצם נשיאת תפילה מעין זו. כמו כן ההכרה בחיוניותה של אמירת התפילה התקיימה בראשיתה בעיקר בקרב מה שמקובל לכנות חוגים פמיניסטיים אורתודקוסים, ולא בקרב כלל ציבור הנשים הדתי לאומי. עם זאת, יש לציין כי פעמים רבות הייתה היענות נאה לאמירת התפילה מצד רבני בתי כנסת וגבאי בתי כנסת ככלל.

עד היום העיסוק המרכזי בנושא של אלימות כלפי נשים ניצב בראש מעייניהם של נשים וכן של חוקרים באקדמיה, גברים ונשים כאחד, ובמידה מועטה הרבה יותר בקרב ציבור הגברים הרחב, לרבות בציבור הדתי לאומי.

והנה, בתקופה האחרונה ממש היינו עדים להחרפה של תופעת רצח נשים בידי בני זוגן, באופן שאירעו בפרק זמן קצר למדי שלושה מקרי רצח; של מיכל סלה בתחילת חודש אוקטובר, של מריה טל באמצע אותו חודש, ושל אסתי אהרונוביץ בתחילת נובמבר. קשה מאוד לדבר כאן על שולי החברה, אלא בשניים מהמקרים מדובר בנשים ילידות הארץ וכל שלושת הגברים היו ישראלים. אם לשפוט על פי המקרים הללו, נראה שהתופעה החלה לתת את ביטויה ביתר שאת גם במיינסטרים של החברה הישראלית.

גם אם המעורבות החברתית בנושא הייתה עד כה במידה מרובה נחלתם של ציבור הנשים והחוקרים בתחום, צריך לחול מעתה מהפך ומפנה גמור בעניין זה. יתרה מכך, חובה לומר כי לציבור הגברים יש אחריות כלפי נושא זה מכוח הערבות ההדדית הקיימת בתוכו. בזוהר, פרשת ויחי (רכח ע"ב), אנו מוצאים שמכלול המין הנשי מהווה מהות קולקטיבית תחתונה, המקבילה להוויה הא-לוהית העליונה של אשת החיל, היא השכינה, וכי אם קיימת מציאות של אישה עגונה, הדבר פוגם באותו חלק פרטי מקביל של השכינה. התרת עגונה מתקנת את אותה הבחינה שבה נפגמה השכינה בגין העגינות (ראו בהרחבה המאמר פרי עטי "כל המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה", דיני ישראל, כג, תשס"ה). באורח דומה אפשר לומר שקיימת ערבות הדדית בין ציבור הגברים, ובוודאי שגישה זו נכונה ביתר שאת בהתאם לאותן שיטות הלכתיות הסוברות שנשים לא נכללו בערבות.

לפיכך גם הגברים כקולקטיב צריכים ליטול חלק בשאיפה למניעת המשך המעשים הללו ולתיקון המציאות העגומה שהתהוותה, כשם שחובה לפעול למיגור כל עוולה שהיא המנוגדת להלכה. כמדומה שלא ניתן עוד במיינסטרים של החברה הדתית לטאטא את הנושא מתחת לשטיח, אלא חובה להידרש אליו מעתה ביתר כובד ראש. זהו איננו נושא שרק ציבור הנשים, שהן אלה שהינן בעיקרו של דבר הקורבנות של אלימות במשפחה, צריכות להתעורר לגביו ולהתלכד סביבו במעין אקט של הגנה עצמית.

סולדריות גברית צריכה להתקיים לא רק במצבים ובמציאויות הנוחים לגברים, אלא גם בזמנים שהם פחות טובים עבורם. ושמא ציבור הגברים צריך לשאול את עצמו, כיצד התאפשרה תופעה זו בקרב בני מינם מלכתחילה.

למעשה, לאור מקרי הרצח של נשים בידי בני זוגן בתקופה האחרונה, חובה על כל איש ואישה מישראל לתת מעתה את הדעת מחדש על התגלמות מצערת זו ולפעול למיגורה.

בהקשר זה חיוני להזכיר כי לפני ימים אחדים, ב-4 בנובמבר 2019, התייחס הרב אילעאי עופרן בפוסט שכתב לנושא של נשים שנרצחו בידי בני זוגן, בהכותו על חטא על אשר "במשך יותר מדי זמן סיפרנו לעצמנו שרצח נשים בידי בן הזוג שלהן זו לא באמת בעיה 'שלנו'". הוא הוסיף לציין כי כל עוד נרצחו נשים ערביות, "אמרנו שזה עצוב אבל 'ככה זה בתרבות שלהם'. וכשנרצחו נשים אתיופיות, הזדעזענו אבל אמרנו ש'זו תופעה נפוצה אצל עולים ומהגרים'. כך גם כשנרצחו כאן אריתראיות ואוקראיניות, תמיד צקצקנו בצער, אבל הזכרנו לכולם שזה 'הם', לא אנחנו. ואז, פתאום, בלי התרעה, בתוך חודש, נרצחו 3 נשים 'משלנו' - כאלו ששירתו איתנו בצבא, וגרות לידינו במושב. כאלה שיש להן משפחה תומכת ואפילו קצת דומה לשלנו, שבאמת היו יכולות להיות חברה, אחות או אמא שלנו. הרוצח הוא כבר לא מובטל שיכור, אלא רופא מהולל. לא האחר המוחלט, אלא עצמנו ובשרנו". דבריו אלה של אילאעי עופרן הם סמן מבורך וצעד נכון אל עבר כיוון חשיבה מחודש בקרב הציבור הדתי לאומי ככלל.

התעוררות מחודשת של המודעות לנושא צריכה לבוא לידי ביטוי ולחול גם בשדה המעשי. כך צריך לחשוב מחדש על הדרכת חובה במישור הרעיוני לכל הזוגות הנישאים. כן יש להעיר כי בלניות במקוואות עוברות הכשרה במטרה לאתר נשים שהן קורבנות אלימות במשפחה, ושמא ראוי שציבור הגברים יעבור הכשרה במגמה לנסות ולחשוף תמרורי אזהרה שיכולים להצביע על פגיעה בנשים אצל חבריהם הגברים.

כמו כן ראוי לשאת תפילות למיגור התופעה של רצח נשים בידי בני זוגן, מתוך האמונה שבסופו של דבר תפילה אינה שבה ריקם. בנוסף, הזכרתי זה מכבר כי מדינת ישראל טרם נתנה את דעתה לנושא של הנצחה ממלכתית של זכר אותן נשים קורבנות האלימות, וכי אחת הדרכים הראויות שבה תוכל החברה הישראלית כציבור להעלות על לוח לבה את תופעת רצח הנשים ולהרהר בנסיבות שיכולות וְשֶׁיָּכְלוּ כלל לאפשרה, היא כתיבת ספר תורה לעילוי נשמות הנרצחות. ספר תורה זה ראוי שיופקד ושיוצב במקום ציבורי, ושייעשה בו שימוש באירועים בעלי אופי ממלכתי (ראו המאמר פרי עטי, "תפילה על בנות ישראל שנרצחו בידי בני זוגן", אתר כיפה, שם).

פעמים רבות לאחר פיגועים או תאונות דרכים, נוהגים בני המשפחה להביע את התקווה כי קרוביהם יהיו הקורבנות האחרונים. זהו איחול שאנו כחברה צריכים לאחל לעצמנו בעקבות מקרי הרצח האחרונים של נשים בידי בני זוגן.

כל אישה שנרצחה בידי בן זוגה, או בידי בן זוגה לשעבר, קול דמיה שנשפכו זועק אלינו מן האדמה. הוא זועק אל כולנו, אל נשים ואל גברים כאחד, בלא כל הבחנה.