צריך להקשיב לתינוקות, יש בהם אמת גדולה.
אחד הדברים המיוחדים שגיליתי לאחרונה בתינוק שלנו, זה החיוך שלו.
כאשר הבן שלי מחייך- הוא לא מחייך עם הפה שלו. הוא מחייך עם כל הגוף. זה מדהים לראות- שכאשר הוא רואה משהו שמשמח אותו, כל הגוף שלו מתכווץ משמחה. החיוך זה הוא, והוא זה החיוך.
בדומה לכך כותב דוד המלך על התפילה, בספר תהילים. בניגוד אלינו, התפילה אצל דוד המלך היא לא משהו חיצוני לו, אלא היא משהו מהותי- פנימי, ועל כן הוא לא כותב "אני מתפלל", אלא "ואני תפילה". הוא התפילה והתפילה זה הוא. חד-הם. חיבור אימננטי ועמוק.
בדיוק כזאת היא מצוות הסוכה. כאשר הגעתי אתמול בלילה שפוך לחלוטין, עייף מתלאות היום, נכנסתי הביתה, סחבתי מזרון לסוכה, ונרדמתי. ותוך כדי שאני נרדם חיוך קטן נסוך על פני, מתוך מחשבה שבאותו רגע קטן- אני מקיים מצווה. אני המצווה והמצווה זה אני.
הסימן היחיד לכך שלא באמת הפנמתי את העניין עד הסוף היה העובדה שחייכתי חיוך קטן. אם הייתי בתוך זה עד הסוף- כנראה הייתי מחייך חיוך גדול, עם כל הגוף. חיוך של תינוקות.