פני מספר שבועות נתקלתי בכתבה שעסקה בעוני בחברה החרדית. בפתיח הסביר הפרשן כי החברה החרדית מקדשת את אידיאל העוני, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסכת אבות (ו, ד): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל...".
האם אכן ניתן להסיק מברייתא זו כי חכמים ראו את העוני כמצב אידיאלי? דומני שהתשובה לכך היא שלילית.
ראשית, אין הכרח להסביר שהברייתא מתארת מצב אידיאלי, ז"א שלכתחילה צריך האדם לאכול פת במלח וכו'. אלא ניתן לפרש שגם אם נקלע האדם למצב כלכלי קשה מוטל עליו לעסוק בתורה. כך מופיע למשל בפירוש המיוחס לרש"י (שם): "אפילו אין לך לאכול, אלא פת במלח, אל תימנע מעסוק בתורה". הדברים הללו מזכירים את הלימוד במסכת יומא (לה, ע"ב) על כך ש"הלל מחייב את העניים" (כלומר שביום הדין לא תעמוד לאדם הטענה כי עני הייתי ולא יכולתי לעסוק בתורה, שכן הלל בתחילת דרכו היה עני מרוד ובכל זאת עסק בתורה).
שנית, והעיקר, גם אם הברייתא הנ"ל תומכת לכתחילה באכילת פת במלח ובשינה על הארץ, הרי שכנגדה יש מקורות רבים ביהדות אשר שוללים מכל וכל את "אידיאל" העוני.
העוני, כידוע, נתפס כמצב קשה מנשוא עד כדי כך שאמרו חכמים כי עני "חשוב כמת" (נדרים סד, ע"ב); ועוד אמרו "אלו נתקבצו כל יסורין לצד אחד והעניות לצד אחד, העניות מכרעת לכולן" (שמות רבה לא, יד).
על זאת יש להוסיף, כי יש מקורות ביהדות שמתייחסים בחיוב ל"מותרות", כגון: "שלשה [דברים] מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים" (ברכות נז, ע"ב).
נסיים בסיפור אגדה מרתק על עוניו של ר' אלעזר בן פדת (תענית כה, ע"א; להלן בתרגום חופשי):
"ר' אלעזר בן פדת הייתה דחוקה פרנסתו הרבה (כלומר שהיה עני מרוד). הקיז דם, ולא היה לו דבר לטעום אחר כך. לקח צלע אחת של שום והניח בפיו ונחלש ליבו ונרדם (כלומר שהתעלף). הלכו חכמים לשאול בו לשלומו. ראו אותו שהוא בוכה וצוחק ויוצאת קרן אור ממצחו. כאשר התעורר אמרו לו: מה הטעם בכית וצחקת? אמר להם: שהיה יושב איתי הקב"ה, ואמרתי לו: עד מתי אצטער בעולם הזה (עקב העוני)? ואמר לי (הקב"ה): אלעזר בני, האם נוח לך שאהפוך את העולם מראשיתו, אפשר שאז תיוולד בשעה (היינו במזל) של מזונות ולא תהיה עני. אמרתי לפניו: כל זאת (להפוך את העולם) ועדיין רק אולי איוולד בשעת מזונות. ועוד אמרתי לו: האם השנים שחייתי הן יותר או אלה שנותרו לי לחיות? אמר לי (הקב"ה): אלה שחיית. אמרתי לפניו: אם כן אין אני רוצה".
על-פי האגדה ר' אלעזר שקל להיוולד מחדש מתוך תקווה שהפעם ישפר מזלו. אך לנוכח דברי הקב"ה שרק "אפשר" שמצבו הכלכלי יוטב באם ייוולד מחדש, ולנוכח תשובתו שהוא חי שנים רבות יותר מאלו שנותרו לו - מחליט ר' אלעזר כי אין טעם שהקב"ה יהפוך בעבורו את העולם.
סיפור אגדה זה עשוי לעורר מספר קשיים. בהקשר שלנו ניתן לשאול האם ר' אלעזר לא הכיר את דברי הברייתא: "פת במלח תאכל... וחיי צער תחיה". מדוע אפוא שקל לוותר על חיים אידיאליים (לכאורה) של עוני וצער לטובת חיים נוחים יותר.
דומה שר' אלעזר הבין מניסיונו שעוני לא יכול להיות מצב אידיאלי. אדרבה, העוני הנו מצב קשה, פיזית ונפשית, שיש לשאוף ולהשתדל שלא להיקלע אליו; ובוודאי שאין לעשות ממנו אידאליזציה.
הכותב הוא רכז פעילות תורנית וחבר הנהלת נאמני תורה ועבודה. שאלות הגותיות בענייני עבודה, פרנסה וכדומה ניתן להפנות ל orinoy1@gmail.com