נכנסנו השבוע עם הילדים לאחד מאתרי השעשועים הגדולים בצפון. ג'ימבורי אחד ענק. עם ישראל היה שם. כולו. כל כך הרבה אנשים ותורים, וזיעה. אבל החלטנו להשקיע יום אחד נטו בילדים. אז הגענו. והיה נהדר.
בשלב מסוים הסתכלתי סביבי ושמתי לב שמשהו מוזר מתרחש. ניתן היה לחלק לשניים את כל המבוגרים שהיו שם: חצי מהם היו עסוקים בצילום ילדיהם בסמארטפון, והחצי השני היו עסוקים בלשלוח את התמונות לסבא וסבתאדודים או אלוקים יודע למי. וזה היה נראה לי מטורף, הקטע הזה שכולם עסוקים בתיעוד הרגע. תהיתי לעצמי- מתי הם מספיקים להיות שם? להנות מהחוויה? להיות עם הילדים?
* * *
ואז נזכרתי בראש הישיבה התיכונית שלי- שלימד אותי שני מושגים בהקשר הזה- To be ו- To have. כדי להסביר אותם הוא היה חוזר על תיאור של אותם שני אנשים שהזדמנו לעמוד על צוק גבוה הצופה אל המערב, בשעת שקיעה. ההבדל בין השניים היה קטן, אך ענק. אחד היה עסוק בתיעוד של האירוע- בצילום השקיעה הוא ניסה להשיג את הרגע, לקנות אותו- To have. והשני- הוא היה עסוק בלהיות שם. עצם ופקח את עיניו תכופות, הביט בשקיעה, וספג אל קרבו את הרגע. מה שנקרא פשוט "להיות"- To be.
ראש הישיבה לימד אותנו ש-To be זו עבודה גדולה ומשימה קדושה. וההבדל בין שני אלו, לעניות דעתי- הוא גם הנקודה שאותה מנסים למקד המדרשים בנושא אשת יפת תואר;
הפרשה שלנו מתחילה בעניין 'אשת יפת תואר'. עניין לא פשוט בקריאה פשטנית. אלא שחז"ל (ר' קידושין דף כא:), עושים כל מאמץ להראות לנו שהתורה לא מעודדת את החיילים לקחת אשת יפת תואר בשבי. התורה מדברת 'כנגד יצר הרע'. התורה מוטרדת מכך שהחיילים שלנו- לא נמצאים במלחמה, אלא עסוקים בדברים אחרים, צדדיים. דינים אלו ניתן לראות בעוד דוגמאות בענייני מלחמה (דיני כשרות לדוג'). התורה מצווה על החיילים שלנו, שבשעת מלחמה- יהיו עסוקים אך ורק בדבר אחד- במלחמה. לא בתיעוד שלה, לא בתיעוד של השבויות, לא בהלכות כשרות- רק במלחמה. ואם צריך להתיר אשת יפת תואר, כדי להשקיט את היצר - אז היא מותרת, אבל עם תנאים, עם מגבלות. העיקר שבשעת מלחמה- החיילים שלנו ילחמו. נקודה.
כי יש ערך גדול להיותנו במקום בו אנו נמצאים. פשוט להיות שם. בלי להתחכם, בלי להיות עסוקים כל הזמן בתיעוד, בצילום, במחשבות זרות. רק להיות שם. זו משימה לא פשוטה- אנחנו הרי מכירים את זה מהתפילה, מהניסיון האין סופי להישאר מרוכזים, להיות בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד'.
* * *
ניסיתי, כשהייתי עם הילדים בג'ימבורי להיות איתם, לחוות את החוויה, לצמצם את השימוש בפלאפון. נכון, סבתא תהיה אולי מאוכזבת שיהיו פחות תמונות, וגם הילדים ישלמו מחיר כלשהו בכך שהמצגת לבר מצווה שלהם תהיה קצרה יותר... אבל בשורה התחתונה, בעומק הלב- אני מאמין שהחוויה של ביחד, היותנו במקום אחד באמת- חזקה יותר מכל תמונה אחרת.
להערות ומחשבות - yoel.fra@gmail.com