"ישר", אומר לי האיש עם הזקן הלבן עוד לפני שהספקתי לשאול אותו איך מגיעים. "תמשיכי ישר, את כבר תשמעי את הקולות". כמה צעדים ו-הופ, לרגע חשבתי שאני באולם שמחות, או בעיצומה של הרקדה חסידית סוערת לפחות. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה, תשכון בתוכה כאשר דיברת", אני שומעת מרחוק ומאתרת בקלות את מקום האזכרה בגבעת שאול. עשרות אנשים, דתיים וחרדים, נשים וגברים עמדו אתמול בהר המנוחות ושרו בדבקות את שיריו של ר' שלמה קרליבך, שיר אחר שיר. שרו, רקדו, תופפו וניגנו - כאילו לא מדובר באזכרה, אלא בשמחה.
תשע עשרה שנה חלפו מאז הלך ר' שלמה קרליבך לעולמו, והבאזז סביבו מסרב לדעוך, ובצדק. הרב המרקד סחף את כולם בלחנים הפשוטים והקליטים שחיבר, וביחס האוהב שנתן לכל יהודי באשר הוא. אין סוף לסיפורים על אנשים שפגשו את ר' שלמה, והפגישה הזאת לא הפסיקה להדהד בקרבם עוד שנים רבות.
ור' שלמה היה איתנו גם אתמול, כל כך נמצא ונוכח וחי - אף שבגופו לא היה עמנו. קולו הנעים והבוטח בקע מהקלטה, וכמו חזן המנווט בקולו את הקהילה, הנחה אותנו בשירת הלחנים שחיבר לברכות תפילת העמידה. שמונה עשרה ברכות, וכמעט לכל ברכה - שיר. "כי לישועתך קיווינו כל היום" רעם קולו של ר' שלמה מתוך הרמקול, והקהל שר איתו בערגה, מפסיק כשמפסיק וחוזר חלילה. הקהל כמו מתרפק על המילים ומקולו נשמע געגוע אמיתי לגאולה, כשעל הכל מנצח בנוכחותו הבלתי-נראית, ר' שלמה. ה"חזן" ממשיך לברכת 'מודים' והקהל איתו - מודה למי ש"הטוב כי לא כלו רחמיו", ורוקד ב"כל החיים יודוך סלה ויהללו את שמך באמת" עם דרבוקות וגיטרות. כמה כמיהה ורצון אמיתי היו שם. כמה כיסופים וגעגועים לקרבת אלוקים הורגשו באותו מעמד. העיניים נעצמות והלבבות כולם כאחד מתפללים את מילות התפילה בלחניו הנוגעים של ר' שלמה.
שעה ארוכה עומדים האנשים ושרים, והאזכרה שהחלה בשעות הצהריים נמשכת עד לשעות הערב המאוחרות. הסוודרים נלבשים כשהצינה הירושלמית מאיימת אך כשמגיעים לשירת "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך", מבינים שעל אף הקור, מי שגרם לאחדות ואהבת-ישראל הזאת, הוא זה שנפקוד את קברו גם בשנה הבאה, ושוב מתוך שירה ושמחה.