במוצאי שבת אחד התווכחו הילד יוסף חיים ואחותו מי יחזיק את נר בהבדלה. אביהם, הרב אליהו חיים, קבע שמי שיסביר היטב את סדר ברכות ההבדלה יזכה להחזיק בנר. מיד קפץ הילד יוסף והציע שברכות ההבדלה מופיעות בסדר עולה על פי איכות החושים.
הברכה הראשונה (בורא פרי הגפן) עוסקת בחוש הטעם, שבכדי להשתמש בו יש צורך במפגש ממשי בין הדבר לפיו וללשונו של האדם. הברכה השניה (בורא מיני בשמים) היא ברכת הריח, והיא מצריכה קרבה מסוימת בין האובייקט לאדם, אם כי אין צורך במגע ישיר. לאחריה באה ברכת הנר (בורא מאורי האש) הקשורה לחוש הראיה שהוא רחב יותר - שהרי אדם רואה דברים אף מרוחקים מאוד. לסיום באה ברכת "המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים" שהיא במוחו של האדם ובתודעתו. בחוש זה יכול האדם להבין דברים שאינם לפניו כלל ואף כאלה שאינם קיימים כלל במציאות.
סדר הברכות הוא, אם כן, מן המוחשי אל המופשט כשבשיאו היכולת להבין דברים שאין להם קיום חומרי כלל (ברכת המבדיל). הסדר העולה מתגלה גם באופן גרפי בפרצופו של האדם. הברכה הראשונה היא בפה, השניה באף שמעליו, השלישית בעיניים שמעליהם והרביעית במוח שהיא בקצה הראש. ההסבר שהציע הרי"ח מצא חן בעיני אביו והוא זכה להדליק ולאחוז בנר ההבדלה.
בקריאה ראשונה ההבנה המופשטת והמודעות הרוחנית שאינן מצריכה מגע של האדם עם החומר, הן שיא היכולות של בן האנוש. יכולת זו מאפשרת הבנת מושגים שקשה לכמתם, מרחבים שאין להם סוף. אולם יש לשים לב שבסופו של דבר ההסבר משמש בידי יוסף הצעיר בכדי לגבור על אחותו ולזכות לאחוז בנר בעת ההבדלה - מעשה שהוא מוחשי לכל הדעות. הסיפור מציג, אם כן, את המתח שבין המוחשי למופשט בנפש האדם בכלל ובעבודת ה' בפרט. נראה שלצד ההבנה שהתפישה המופשטת היא הנעלית הרי שהאדם מרגיש צורך לאחוז בנר - קרי לאחוז את המצוה בידיו, לחוות בחושיו את הקדושה.
יפה כוחו של סיפור זה להבנת טקס המעבר בין השבת לימי החול. רגעי צאת השבת יש בהם מן העגמומיות. ההתמקדות במימד הרוחני האופיינית ליום השבת עומדת להתחלף בששת ימי המעשה. טקס ההבדלה מלמדנו את היחס הראוי בין הרוח לחומר. מבחינה אחת שיאו של השבוע הוא בהתמקדות ברוחני והאבסטרקטי, אך בסופו של דבר חייבת להיות לו השפעה על חיי המעשה. בכל שבוע אנו צועדים מן המוחש אל המופשט, ומן החול אל הקודש אך תמיד גם שבים בסופו של דבר אל חיי החומר. על דברי הרב יוסף חיים נוסיף ששתיית היין נדחית לאחר ברכת 'המבדיל' משום שבתום התהליך - עם הגיענו אל המודעות הגבוהה והמופשטת - עלינו לשוב אל הגס שבחושים ולקדשו בטעימה מן היין.
רעיון קידוש האיברים מופיע בדרשתו על הקידוש בערב שבת. לדברי הבן איש חי בעת הקידוש בשבת אנו מתקנים את חטא אכילת עץ הדעת שזוהה כבעל טעמים שונים כנגד מכלול חושיו של האדם:
ולכן בעת שאנחנו נכנסין לשבת נעשה קדושת השבת בשלשה דברים, לתקן קלקול עץ הדעת שנעשה סמוך לכניסת שבת שהיה בסוף יום ששי. שכבר התחילה תוספת שבת להכנס, והיינו שנעשה קדוש של שבת בכניסתו ביין ולחם ונר. והיינו לחם - תיקון של ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, ונר - תיקון של וכי תאוה הוא לעינים, כי הנאת הנר היא למראה עינים, וצריך גם כן להסתכל בנרות, והיין של הקידוש - תיקון של ונחמד העץ להשכיל, כי חמרא וריחני פקחין, ולכן נביא גם כן הדס להריח. בן איש חי, שנה שניה, בראשית, עמ' ריז-ריח, ד"ה "ותרא".
הקידוש קשור לחוש הטעם (בורא פרי הגפן), ומאידך לברכת התודעה (מקדש השבת). ההנחיה להסתכל בנרות בעת הברכה והמנהג לברך על ההדס לפני הקידוש, כמנהג עדות המזרח - יוצרים שוב חויה רב חושית. כך הופך טקס הקידוש למקבילה מלאה להבדלה! והוא כולל מפגש עם הקדושה בכל איברי הפנים קרי בכל מערכת החושים. עבודת ה' כוללת, אם כן, קידוש כל חושיו של האדם (המיוצגים באיברי הפרצוף) וגיוסם לעבודה הרוחנית.
פרשנותו של הרב יוסף חיים יוצרת מסגרת לשבת המקודשת. בקידוש ובהבדלה מתקיים טקס המגדיר את מהותה של השבת והוא בבחינת בנין אב לחיים הדתיים. השבת מסמלת את הרצון לגבוה שבנפש האדם וחשיבותה עצומה לבנין הרוחני, אך סודה הוא בכך שהיא מכינה את אותנו לפעול בעולם החומר בקדושה. מעגל החיים נע, אם כן, בין קודש לחול, כשהקידוש וההבדלה מגדירים לאדם את תפקידה של השבת בכניסתה וביציאתה.
סיפור זה סופר לי מפי אבי כביטוי לגישתו של הבא"ח לחיים בכלל ולעבודת ה' בפרט. הוא מבטא את תורתו של הבן איש חי על רגל אחת: הניסיון לרתום את כל כוחותיו וחושיו של האדם לעבודתו הרוחנית. עבודת האדם בשונה מזו של המלאכים תלויה ביכולת האדם להשתמש ביצריו ובגופו לעבודת הבורא. תפיסה זו טומנת בחובה מבט רך אל החיים, והסתכלות חומלת על כישלונותיו וחסרונותיו של האדם. במקום להסתייג מן החושים והיצרים שיש לכל בן אנוש יש כאן גישה הרותמת את כוחות הנפש לעבודת ה'. הבן איש חי לא ביקש לדכא את היצר אלא דווקא לגייס אותו לעבודת ה', ובמקומות רבים הורה לאדם לפעול בעזרת החושים ואפילו החושניות, מתוך ההבנה כי בעזרת המודעות הנכונה הם מהווים גורם חיובי ואפילו חיוני בעבודת ה'.
הכותב מלמד תנ"ך ומתורתו של הבן איש חי בישיבת מעלה גלבוע, מדרשת עין הנצי"ב ובמסגרות נוספות. עובד בימים אלו על ספר עיונים בתורתו של הבן איש חי