מטיילים על החוף, שקיעה.. ציפורים עפות לאורך האופק, רעש הגלים, ריח האוויר, לרגע, עוצר נשימה. אתה מסתכל לה בעיניים מסמיקות ואומר: "אני אוהב אותך…" היא מסמיקה אחרייך, ו… "למה אתה אוהב אותי?" היא שואלת. אתה נתקע.. איך עונים על דבר כזה? אתה מתלבט איך להתייחס בכלל למושג אהבה. האם לספר לה מה אני אוהב בה? "כי את חמודה, כי את יפה, כי את מיוחדת, כי…" הרי זו לא באמת אהבה.. זאת אומרת, זה מסביר מה אתה אוהב בה, לא למה אתה אוהב אותה. אז מה תגיד לה, "אני פשוט אוהב?" והיא עם החיוך הזדוני שסוחט ממך כל דבר שני, שואלת שוב: "למה אתה אוהב אותי?" הרגע הזה מושלם, אבל אם תתחיל להיכנס להסברים, אתה יודע שמשהו עלול "לשבש" קצת את העניינים.
פעם בתור תגובה ל"למה אתה אוהב אותי", הסברתי לה בדיוק למה. הסברתי לה על התהליך הביולוגי והפסיכולוגי של הגוף, החל מההפרשות ההורמונליות ועד הפרשות הפרומונים שמשפיעים על כימיקלים במוח שמתפרשים אצלינו בני האדם כהתאהבות. ובכלל, יש הורמון בשם "סרוטונין" שגורם לבן אדם להתמכר למאהב שלו, והאנדרופינים, הורמון האוקסיטוצין והוזופרסין דואגים לשמר את האהבה הזו. "לכן מתוקה, לכן אני אוהב אותך…"
הייתי אומר שזה נגמר בינינו אבל הקטע הנ"ל לא באמת קרה, אז אל דאגה.
התגובה הזו אולי נכונה מדעית, אבל חד משמעית - היא לא תשובה טובה.
אף בחורה לא רוצה לחשוב שהמאהב הביא לה פרח בגלל מניע ביולוגי מובנה.
פעם חבר בא אלי בלב שבור, הוא וחברה שלו נפרדו אחרי מערכת יחסים ארוכה מאוד. "אני מתגעגע אליה, אני מרגיש ריק בלעדייה, אין לי טעם לחיים.." ועוד קלישאות מעולם המוזיקה המזרחית.
ניחמתי אותו שוב, בהסברים ביולוגיים; "הכל בראש, פשוט התמכרת אליה… פסיכולוגים קובעים כי תוך כמה שבועות ללא שום קשר איתה - המערכות הפנימיות של הגוף 'ישלימו' עם המחסור ויחזרו למצבם הקודם… אתה מבין? יש בתוכינו בני האדם מערכות מתוחכמות שנועדו לשמר מערכות יחסים וליצור בנו 'דיכאון' מסויים כשבני הזוג מתרחקים, כמין 'איתות' לזה שהמערכת יחסים נשברת, כמו שמערכת העצבים משדרת לנו "כאב" כשמופעל לחץ 'לא תקין' על מקום מסויים בגוף. לכן אתה מרגיש מחסור, הגוף והנפש שלך התרגלו לנוכחות שלה, לקרבה הרגשית, להשפעות ההורמונליות ול"יחד" שלכם."
בדיעבד, אולי לא הייתי צריך להכניס לו את זה לראש. לחשוב שבפעם הבאה שהוא יתחיל קשר חדש, הוא ידמיין את אותם הורמונים מתקתקים את עצמם מחדש, ויראה את כל הרומנטיקה והקיטשיות כגרסת כיסוי מוסרית למערכות ביולוגיות מובנות שאחראיות על ההפריה וההמשכיות של העולם האנושי.
בשורה התחתונה, אהבה, רגש ורומנטיקה בין בני זוג - זו חוויה. אם ננתח את התשתית שעומדת מאחוריה, את המניעים ואת ה"למה" עד הרמה המדעית והלוגית - אנו נשרוף את החוויה. למה? ככה.
יש שאלות שיש להן תשובות, אך לא בהכרח צריך לדעת אותן. ואם צריך לדעת, או לא צריך אך יודעים בכל זאת, לא צריך לחיות סביב הבנתן.
"למה עשית לזקנה טובה ועזרת לה לחצות את הכביש?"
- "כי זה טוב. עושה לי טוב על הלב לראות איך היא מאושרת שאני עוזר לה לחצות את הכביש…"
כל אדם מגיע פעם או יותר בחייו לרגע שחור שבו הוא בטוח שהוא גאון עולם כי הוא הבין שכל העולם הזה אינטרסים… ומבחין שאפילו הנתינה הכי "גדולה" יכולה להיות ממניע אינטרסנטי.
אתה נותן כי זה עושה 'לך' טוב. אתה עוזר לנזקק כי זה מכסה את המצפון 'שלך'. אתה משמח אדם ברחוב כי לראות אותו מחייך מספק אותך.
רב אחד סיפר לי שבאחד השנים, בפורים, כשכולם היו שיכורים, הוא ראה תלמיד יושב בצד ובוכה. אותו תלמיד היה תלמיד למופת, בחור מקסים. הרב ניגש ושאל אותו מה יושב לו על הלב. התלמיד השתפך בפניו בכאב רב: "אני מרגיש צבוע. אני מרגיש מגעיל… הגעתי למסקנה שכל דבר 'טוב' שאני עושה בעולם - זה מאינטרס. אני עוזר לאחרים כי זה עושה לי טוב. אין דבר טוב שאני עושה שלא יוצא לי ממנו משהו. אני אוהב את ההערכה שאני מקבל חזרה, החיוך והפידבק ממלא אותי.. איזה עולם אכזר!" הרב היה במצב "פתוח" ותוך מספר שניות, בלי לחשוב פעמיים, ענה לאותו התלמיד: "בקמצוץ השנייה הראשונה שאתה רואה אדם הנזקק לעזרתך, אתה לא מספיק לחשוב על האינטרסים ועל "מה יוצא לך מזה…" יש בך רגע כזה שאתה קופץ מתוך "אינסטיק" ולא חושב פעמיים. בשנייה הראשונה יש בך משהו שדוחף אותך פשוט ללכת לעזור… עם כל הכבוד, הניצוץ הזה הוא לא אינטרס. זה משהו פנימי, הרבה יותר גדול".
אני לגמרי מבין על מה הרב מדבר. הרגע הזה שאתה פשוט קופץ לעזור. כשחושבים על זה, תמיד אפשר למצוא משהו שאתה "מרוויח" ממעשה טוב. השאלה היא, מה המניע. תרמת כסף למוסד, כי ההערכה שתקבל מהם חזרה ממלאת אותך, או תרמת כי הם פשוט צריכים את זה ויש לך ב"ה את היכולת? עזרת כדי לקבל פרס, או קיבלת פרס על זה שעזרת?
בין אם העולם הזה הוא מערכת של אינטרסים או לא, יש אנשים ששלמים עם מציאות כזו. הם רואים את העולם כמערכת נפלאה שפשוט עובדת על תשתית של אינטרסים, win-win לטובת כולם. יש ויש.
אבל גם הם, אותם אילו שחיים בתפיסה שהעולם הוא מערכת של אינטרסים - אם הם יתחשבנו בכל דבר ויחקרו מה התועלת והסיבה שבכל דבר - זה יבוא על חשבון ה'חוויה' או הווית הנתינה. תורם אדיב לא ירצה 'להודות' שיש בתוכו מניע אינטרסנטי מובנה לתרום אלפי דולרים למוסד מסויים, גם אם במחשבה לעומק - הוא יודע זאת.
יש דברים שצריך פשוט לחוות, בלי הבנה מעמיקה מידי.
אהבה בעיקר.
אם זוג לא מסתפק במילים פשוטות של אהבה ומתחיל להסביר לוגית מה עומד מאחוריי כל מחמאה, זה פשוט לא זה. לחיות את החיים רק בשכל והיגיון - ללא רגש - זו לא חוויה.
ואת כל המחשבה הנ"ל אני רוצה לקחת לרובד אחר - אמונה.
אנחנו כבר לא חיים בדור של סבא וסבתא. האנשים האלה פעם, גדלו בתמימות, לאמונה תמימה, לעשייה ונאמנות לדת כמין משהו מובן מאליו. הם לא מתלוננים, וחיים בשמחה רבה. אנחנו בדור שבו אנו כבר לא פראיירים. כיום, בן אדם מתפלל לאלוקים - הוא רוצה לדעת, מי זה האלוקים הזה. כיום, כאנשים סקרנים וחצופים יותר, אנו דורשים לדעת הרבה יותר.
רבות המחלוקות לאורך ההיסטורייה אם על האדם להיות בקיא ב"טעמי המצוות" או לא, אם על האדם להבין את מערכת האלוקות. מי זה הקב"ה. פילוסופים רבים הוחרמו בתקופות מסוימות כשנתנו תשובות ותיאוריות למהות האל ותפיסתו, כשאחת הסיבות הן שזה פוגע בעבודת ה' של עם ישראל. שאלת ה"למה" יכולה לא להסתיים אף פעם. אני לא אכנס כאן לשאלה של האם צריך להיכנס או לא למחקרים מדעיים ולוגיים על מנת להתחבר לקב"ה. אם צריך להוכיח בצורה לוגית את קיומו, אם צריך לתפוס בצורה מציאותית את מציאותו. כל אחד ודעותיו..
אבל מי שכן נכנס לזה - אני ממליץ בחום - תעשו בתוככם הפרדה. בין מסקנות, לתמימות. בין תיאוריות והסברים מערכתיים, לחווית החיים עצמם.
ראו ערך אהבה.
לשאלת ה"למה אתה אוהב אותי" אפשר אולי למצוא עשרות תשובות, לוגיות ושכליות. אולי הן אפילו נכונות ומדוייקות. אך הן יכולות לשחוק לגמרי את חווית האהבה, את היופי שבה.
באותה מידה, ההתעסקות במדע והיגיון בכל הנוגע לאמונה - יכולה להרוס לנו את חווית השיח עם הקב"ה.
ראש הישיבה שלי ציין פעם: "כשנכנסים לבית מדרש, כדאי להשאיר את הציניות בחוץ…" הוא הביא את זה כחלק משיחה שבה הוא מסביר את החשיבות של השיח התמים עם הקב"ה. כל בן אדם מבין ומדמיין את הקב"ה בדרכים שונות במהלך חייו. אך כדי לעמוד מולו ולדבר אליו, צריכים את הפשטות. את השיח, כמו בן לאב. אחרת - משהו שם מערכתי ומאולץ. קשה לפנות לקב"ה בבקשות ותפילה, כשלא מתייחסים אליו בתמימות, למלך שאנו עבדיו, כאב שלנו.
אולי משתמע ממה שאני כותב כאן שאני נגד לימודי פילוסופיה וחקירת מהות האלוהים, אני רוצה להבהיר; אני לא נגד לימודי פילוסופיה ומחשבת, אני אפילו בעד. אני גם לא נגד לימוד פסיכולוגיה ומדעי החברה, אני אפילו בעד. אין סיבה שאדם לא ילמד על הצד הביולוגי - מדעי שעומד מאחוריי אהבה. אבל שלא יכניס את זה לחוויה הרגשית עם בת זוגתו. אם אנו מערבבים בין חוויה מהותית, רגשית, אנושית ורוחנית - למדע והיגיון - אנו שורפים משהו. אנו שורפים את ההוויה הפשוטה. את הרגע הרומנטי על החוף, את נתינת הפרח לבת זוג.
אנו מפסידים את הרגע הזה שאנו נפתחים מעומק ליבינו ופשוט מדברים עם אלוקים.
האני העמוק שבתוכינו, שפשוט עושה, חווה, ולא חושב "מה יוצא לי מזה…" או "עם מי אני מדבר כשאני מתפלל?"
בעשרת ימי תשובה אנו אומרים "המלך הקדוש…"
פעם בשנה, אנו נזכרים להמליך מחדש את הקב"ה. עם כל התהיות, השאלות, הספקות, ממליכים מחדש את הקב"ה. מזכירים לעצמינו שהוא המלך שלנו, מצהירים מחדש "אתה המלך!" אמן שנזכה לחדש את הקשר עם הקב"ה במקום פשוט ותמים, בלי כל ה"למה" שמסביב. בשביל "למה" יש לנו את כל החיים ואולי גם אחרי. אבל חיים, רק פעם אחת. בין אם נקדיש את חיינו לאינסוף שאלות או לא, אפשר לזכור גם את ערך הפשטות של החיים. הרומנטיקה והאהבה שבאוויר והתמימות עם אלוקים.
פשוט, לאהוב. פשוט, לדבר עם הקב"ה.
יש בנו את זה. זוכרים, כשהיינו ילדים?
הכותב הינו תלמיד ישיבת עתניאל