"ישנם תימהונים הרואים בעבודה אידיאל ומטרה כשלעצמה, דעתם של אנשים אלו בטילה מאליה ומיותר להוכיח להם עד כמה נואלת ואווילית היא דרכם... אך גם בין אלו המבינים שעבודה היא אילוץ, ישנם הטועים לחשוב שריבוי עבודה יביא ריבוי פרנסה". ציטוט זה לקוח מתוך הספר "שעורים בהגדות חז"ל" (על מסכת קידושין).
במידה שדברים אלו היו מובאים כדעה אישית - אשר מייצגת את דעת המחבר - כי אז החרשתי, אך מאחר שהם הובאו במסגרת ספר שעוסק באגדות חז"ל מצאתי לנכון להגיב עליהם.
המלאכה הנה מצווה
הטענה הנ"ל כי "ישנם תימהונים הרואים בעבודה אידיאל ומטרה כשלעצמה" תמוהה ביותר. שכן כבר בספרות חז"ל ניתן למצוא חכמים אשר רואים במלאכה אידיאל ומצווה של ממש.
כך למשל, על דברי הפסוק 'ששת ימים תעבֹד' (שמות כ, ח), אומר ר' יהודה הנשיא: "כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה" (מכילתא דרשב"י כ). רבי (עורך המשנה) קובע אפוא כי כשם שיש מצווה לשבות בשבת, כך יש מצווה לעבוד בימות החול. האמירה הברורה שהמלאכה היא מצווה, וזאת מתוך ההשוואה בינה לבין אחת המצווה המרכזיות ביהדות - שמירת השבת, מעלה את ערך המלאכה לדרגה דתית גבוהה ביותר.
זאת ועוד, לדעת ר' יהודה בן בתירא אף אם אין לאדם מלאכה לעשות, או שאינו נצרך לפרנסה, עליו לעסוק במלאכה כלשהי. ובלשונו: "אדם שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'" (אבות דרבי נתן נוסח א, יא). מדרשה זו למדים כי העבודה אינה בגדר אילוץ, לצורך פרנסה בלבד, אלא יש לה ערך בפני עצמו.
הסכנות שבשלילת ערך העבודה
בראיית העבודה כאילוץ ובשלילת ערכיותה יש כדי להוביל לשתי מגמות מסוכנות:
האחת היא לבחור שלא לעבוד כלל, זאת כדי שניתן יהיה לעסוק רק או בעיקר באידיאל האמיתי, דהיינו בתלמוד תורה.
סכנותיה של מגמה זו הן ברורות וידועות: הימנעות מעבודה עלולה להוביל לגזל ("כל שאין מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות" ועוד). ברם גם במקרים שבהם האדם אינו נכשל בגזל, הרי שהימנעות מעבודה מובילה באופן ישיר לעוני קשה ולהצטרכות לבריות.
העוני נתפס על ידי חז"ל כמצב קשה מנשוא, פיסית ונפשית, עד כדי כך שאמרו כי עני "חשוב כמת" (נדרים סד, ע"ב); ועוד אמרו "אלו נתקבצו כל יסורין לצד אחד והעניות לצד אחד, העניות מכרעת לכולן" (שמות רבה לא, יד).
ובאשר להצטרכות לבריות די לציין את העובדה שלא ניתן למצוא אף לא מקור חז"לי אחד שמתייחס בחיוב למידה זו של היזקקות לבריות. אדרבה חז"ל אומרים כי הנצרך לבריות "חייו אינן חיים" (ביצה לב, ע"ב) וכיו"ב; ועוד אמרו שמוטב לאדם לעשות שבתו חול, או לעבוד בעבודה שזרה לו (כלומר בעבודה שבזויה בעיניו או שאינה מתאימה לו), ובלבד שלא יזדקק לבריות (שבת קיח, ע"א; בבא בתרא קי, ע"א).
על זאת יש להוסיף, כי הימנעות מעבודה עלולה גם להוביל למצב שבו האדם לא יוכל לפרנס את ילדיו, ובמציאות כזו - שבה אדם אינו רוצה או מסוגל לזון את ילדיו הקטנים - קיימת מידה רבה של אכזריות. וכדברי הגמרא: "כשהיו באים [הורים המשתמטים מכלכלת בניהם] לפני רב יהודה, אמר להם: התנין הוליד ועל בני העיר הטיל [פרנסת ילדיו; התנין מוחזר אכזר!]..." (כתובות מט, ע"ב).
המגמה השנייה - אשר מסוכנת לא פחות מהראשונה - היא לבחור לעבוד, אך לעשות זאת מתוך התפיסה כי העבודה היא בגדר אילוץ (ואולי גם תוך הצהרה שהעבודה היא 'בדיעבד'), שכן צריך להתפרנס כדי לחיות.
אנשים שאינם מוצאים כל ערך בעבודה (אולי פרט לעבודות שנתפסות ברגיל כערכיות, כדוגמת מקצועות ההוראה), אך בכל זאת נאלצים (לתפיסתם!) לעבוד על מנת לפרנס את משפחותיהם, עלולים לסבול ממתח רב, ולהרגיש תחושת החמצה ותסכול, נוכח המחשבה שהם חיים במציאות קלוקלת ושדרכם היא דרך של בדיעבד.
התפיסה של רבי ושל חכמים נוספים, כי העבודה הנה בגדר מצווה וחיוב מלכתחילה, עשויה אפוא לעודד את האדם העובד ולגרום לו להרגיש שהוא עוסק בדבר ערכי, אשר נחוץ ליישובו של עולם.