הימים הינם ימי חגי תשרי בהם כולנו במרוץ אחרי התפילה הבאה, הארוחה הבאה, בניית הסוכה והכנת הקישוטים. אך נשאלת השאלה כיצד נגרום לילדינו ליהנות מהבילוי העיקרי בימים אלו- בית הכנסת ושולחן החג. חגי תשרי מביאים איתם לא מעט התמודדויות משפחתיות ועלינו להשתדל מאוד לחבר את ילדינו לתחושות עונג, הנאה ושמחה ולא חלילה לתחושת פחד, מחנק ולחץ. מה יהיה יחסם של ילדינו לחג ומצוותיו? איך הם ירגישו לגבי התפילה? האם אנחנו מכריחים אותם להגיע? האם אנו מעירים להם בבית כנסת בלי הפסקה? האם הציפייה שלנו גדולה ומידי, וכאשר ילדינו אינם עומדים בזה אנו כועסים עליהם? האם עשינו הכל על מנת שחוויית בית הכנסת תהיה חיובית ומהנה על אף השעות הרבות שמבלים בו בימים אלו?
מה יהיו יחסיהם של ילדינו לשולחן השבת והחג? האם אנו דואגים שהשולחן יהיה חוויה מגבשת ומעצימה ובכך חיובית או שסביב השולחן רוחשים לא מעט כעסים, גערות ותלונות? האם הם נהנים מהחוויה? האם הם מצפים בכיליון עיניים לסעודה הבאה?
לא פעם קורה לנו שאנחנו טועמים טעם, מריחים ריח או שומעים קטע מוזיקלי מסוים ואוטומטית עולים בנו זיכרונות המחברים הכל לתקופות נושנות בהם הטעם, הריח או הצליל היוו חלק מרכזי בסיטואציה, ואז המוח מחבר הכל לכדי התמונה הכללית שהייתה שייכת לאותה חוויה. המוח מצלם את כל מה שיש ברגע נתון, ומחבר את האירועים, החושים והרגשות וכך, לאחר מכן אפילו אלמנט קטן מאותה החוויה יכול להעלות בנו את הרגש. זהו חוק החיבור; על פי חוק זה המוח שלנו מחבר בין הרגש שלנו לסיטואציה שבה הוא נוצר ולמראות, לצלילים, לטעמים ולריחות שקשורים אליו. איך אנחנו מרגישים כשאנחנו רואים תמונה מהחתונה? או מהילד לאחר שנולד? הרגש הוא אוטומטי, רואים- מרגישים, זו פעולתו של חוק החיבור. חוק זה משפיע עלינו בחיי היום יום מבלי שנהיה מודעים אליו כלל.
איך אנחנו יכולים להשתמש בחוק החיבור, לחינוך ילדנו? כותב האדמו"ר מפיצסטה בהקדמה לחובות התלמידים: "זהו יְסוֹד הַחֲסִידוּת, שֶּׁיִּתְפַּעֵל וְיִתְלַהֵב, וּבִדְבָרִים נְמוּכִים יַתְחִיל וְהִתְרַגְּשׁוּיוֹת גּוּפָנִיּוֹת יְסַּגֵּל לְהִתְעוֹרֵר בָּהֶן לִקְדֻשָּׁה, וְאַף אִם רַק הִתְעוֹרְרוּת גּוּפָנִית הִיא, הַנֶּפֶשׁ תְּעוֹרֵר לָרוּחַ וְהָרוּחַ לַנְּשָׁמָה". אם אנחנו רוצים לחבר את הילד לענייני הקדושה ולשמחה והעונג שבהם, עלינו לעורר בו את המצווה כחוויה חיובית, וכך מיד הוא יתחבר אליה שכן כאשר אנחנו אוהבים ומתחברים למה שאנחנו עושים אנחנו דבקים יותר במצווה, וכך גם נהנים ממנה יותר. מתחילים מעונג פשוט וגופני שכבר מחבר ובהמשך זה יביא לעונג רוחני.
לפני מספר שנים אחד מבניי חזר מהגן והכריז כי כשיהיה גדול הוא רוצה להיות חילוני, ביררנו מדוע והסתבר שחבר מהגן סיפר שהם נסעו לים בשבת, דבר שככל הנראה עורר קנאה מצד בני. או אז החלטנו להחיל את חוק החיבור, ומיד חשבנו כיצד ניתן להפוך את השבת שלו ושלנו לחווייתית, מהנה וכיפית יותר ובכך החוויה תהפוך לחיובית. ברור שזה לא תמיד פשוט, וגם אם ילד מאוד אוהב לצייר, לא נוכל לתת לו לצייר בשבת, למרות שכביכול זה פוגם בהנאה שלו. יחד עם זה, חשוב מאוד להיות מודעים לכך, ולדאוג שיהיו לו בשבת דברים מהנים אחרים, כמו משחק עם אבא או סיפור מאימא וכן הנאה משפחתית משותפת.
כשאני יושב ולומד עם הבן שלי, אני שואל את עצמי מה חשוב לי יותר- כמות הידע שהוא רוכש או התחושה הנעימה שלו מהלימוד המשותף? אם אני מסתכל על הדקות הקרובות- אני רוצה שהוא ילמד כמה שיותר. אם אני מסתכל על העתיד- חשוב לי שהוא יחוש עונג והנאה מהלימוד, ואז הלימוד יתחבר אצלו במוח להנאה, והוא ימשיך ללמוד גם בעתיד. ישנן נקודות, בהן החיבור משמעותי יותר מאשר בזרימת החיים הרגילה, ולכן בדרך כלל סביב פעם ראשונה וסביב אירועים משמעותיים חשוב במיוחד לאמץ את חשיבותו של חוק החיבור.
מי ייתן ובשנה זו נלמד להתחבר באמונה שלמה לעבודת ה', חיבור מתוך עונג, שמחה, מצווה ואהבה. שנה טובה.
הכותב הוא איש חינוך וראש מרכז הסת"ם קשרי תפילין