אחד האתגרים הגדולים בחינוך הוא אתגר ה'מניע'.
שני ילדים יכולים לפעול את אותה פעולה, אבל המניע שלהם לפעול את הפעולה הזאת הוא שונה לגמרי. שני מעשים שייראו כלפי חוץ זהים- מבפנים, נעשו מתוך רצון וכוונה שונים בתכלית. והמחנך? הוא צריך לנסות לנתח מה היתה הסיבה לכך שהילד או הנער עשו את אותו מעשה. משימתו של המחנך היא לא להצמיד 'תג מחיר' לכל מעשה, שהרי מחירו של מעשה, בעולם החינוך, לא נקבע על פי אמת מידה אובייקטיבית- קרה בלבד, אלא חובה על המחנך לשקלל בתוך 'תג המחיר' את המניע, את כוונת הנער באותו מעשה.
***
בפרשת וישלח, כבר ציינו, שיעקב אבינו מסיים את הדו-שיח עם בניו, שמעון ולוי, בשתיקה. כאשר הם דנים ביניהם בשאלת התגובה לאונס של דינה, הבנים מסבירים את המעשה הקיצוני שלהם בהסבר 'הכזונה יעשה את אחותינו'. ויעקב שותק. מדוע הוא שותק? כי הוא מחכה להבין את המניע.
והנה, בפרשה שלנו- יעקב אבינו מכריז: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם על תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". שמעון ולוי- זקוקים לפיזור, בתוך עם ישראל. לא ניתן לתת להם להישאר צמודים. כנראה יעקב אבינו מבין זאת מחלקם במכירת יוסף.
וכיצד הם יפוזרו? את התשובה על כך נקבל בהמשך הדרך, בפרשת פנחס - כאשר נשיא שבט שמעון, ופנחס, כנציג שבט לוי נכנסים לעימות ישיר. נשיא שבט שמעון- בתור חוטא גדול, קנאי לעבודה הזרה. ולעומתו, פנחס- מתייצב כקנאי לדבר ה'- ומציל את עם ישראל מן המגפה.
כך מתברר לנו המניע לקנאות של שניהם. ושמעון - לא זוכה לקבל ברכה בפרשת 'וזאת הברכה', ואינו זוכה לנחלה ממשית בספר יהושע. לעומתו, לוי גם הוא מפוזר. גם הוא לא זוכה לנחלה, אלא ש"ה' הוא נחלתו"- הוא זוכה לערי לוויים, למעשרות, ולעבודה לפני ה' בבית המקדש.
***
המחנך הגדול, אבא שבשמיים, מלמד אותנו דרך ברכתו של יעקב- שצריך להיות מחיר לכל מעשה. לעיתים המחיר הוא אפילו דומה, אבל במחיר- חייבים גם לשקלל את המניע למעשה. אי אפשר להגיב בחינוך, בתגובה קרה ועובדתית. חייבים לשקול את הכוונה שהובילה למעשה.
שבת שלום!