הקנאה מרבה דעת או פוגמת בשיקול הדעת
היחס כלפי הקנאה באגדות חז"ל הוא דו-ערכי. זאת משום, שמצד אחד הקנאה עשויה לפתח אצל האדם את הרצון והמוטיבציה להצליח - לפחות כמו חבריו - בין אם מבחינה רוחנית, בבחינת: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא, ע"א), ובין אם מבחינה חומרית, בבחינת: "אלמלא הקנאה אין העולם עומד, אין אדם נוטע כרם, אין אדם נושא אשה ואין אדם בונה בית" (ילקוט שמעוני תהלים, תשכח).
מאידך גיסא, הקנאה עלולה לגרום סבל למקנא, ואף לשבש את דעתו עד כדי הוצאתו מן העולם, כדברי המשנה (אבות ד, כא): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". ומסביר הר"ם אלמושנינו (על אתר): "ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר. כי בהפסדו, הרי הוא כאילו עבר מצד שהוא אדם, ובטל מן העולם".
דוגמה לקנאה ההרסנית ניתן להביא מן המסופר בפרשתנו: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ... וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז).
הקנאה ביוסף גרמה אפוא לאחים לשנוא אותו ואף לאבד את השכל הישר. איבוד שיקול הדעת התבטא, כידוע, ברצון "להעלים" את מושא הקנאה (במקום לנסות "להעלים" את הקנאה עצמה).
משלך יתנו לך
ההתמודדות של חז"ל עם הקנאה ההרסנית (דהיינו: לא זו שמביאה לשיפור ולהתקדמות, אלא זו שמביאה לידי צער, כעס ואף שנאה) מוצאת ביטוי, בין היתר, באמרה החשובה של בן עזאי:
"משלך יתנו לך, בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך... אין אדם נוגע במוכן לחברו" (תוספתא יומא ב, ז).
אמרה זו באה ללמד כי כל אדם מקבל מאת ה' את "החלק" שמיועד לו - 'משלך יתנו לך'; וממילא אם האדם צריך להיות במקום מסוים, כגון בעבודה מסוימת, אזי יקראו בשמו ויושיבוהו במקומו (על-פי רש"י יומא לח).
כהשלמה לכך מלמד הביטוי החותם - 'אין אדם נוגע במוכן לחברו' - כי האדם אינו יכול לקבל דבר-מה מן "החלק" שמיועד לחברו (כגון לזכות בעבודה או בפרנסה שיועדה לאדם אחר).
לאור תפיסה זו יש לומר, כי כל אדם מקבל מה' את "החלק" שלו, וכעת הבחירה היא ביד האדם: הוא יכול לקנא בחלקו של האחר ו'לצאת מן העולם', או לשמוח בחלקו ובכך להינצל מן הקנאה.
וכפי שכותב המהר"ל (באר הגולה, עמ' עג): "כי כאשר הוא בעולם הזה מה שמסודר לו מן עולמו וממזלו שהוא דר בו - מוכן לו ולא לאחרים כלל, וכן מה שיש לאחרים אינו מוכן לו כלל. ובזה הוא ניצל מן הקנאה שלא יחפוץ מה שיש לאחר, רק ישמח בחלקו מה שראוי לו מעולמו אשר נתן לו השם יתברך שמו".
האם בכוחה של האמונה התמימה - ש'משלך יתנו לך' וש'אין אדם נוגע במוכן לחברו' - להעלים כליל את רגש הקנאה? אולי לא. אך דומה כי בכוחה של אמונה זו לצמצם את עוצמת הקנאה ולשלוט עליה, כך שלפחות לא תשבש את דעתו של האדם עד כדי אובדן השכל הישר.
ואולי טוב שלא ניתן למגר לחלוטין את רגש הקנאה, שכן אלמלא קורטוב של קנאה מסתבר שלא היינו מרבים חכמה.