מי שומר על כספי הפנסיה שלנו?

מה תעשה אם תתעורר בוקר אחד ותגלה שחלק ניכר מחסכונות כספי הפנסיה שלך קוזז במסגרת הסדר חוב מול החברות בהם הושקעו הכספים?

האם לקרנות המנהלות את כספי הפנסיה שלנו אחריות משפטית להשקיע את כספינו תוך לקיחה בחשבון של מצבו הרגיש של השוק והסיכוי למחיקת חובות בגין הסדרי חוב?

שאלה זו טרם הגיעה לדיון משפטי, ורבים מאתנו מעדיפים אולי להתרכז בעבודתם, להשאיר את הכלכלה לכלכלנים, ולא להשקיע זמן ומחשבה בשאלות היפותטיות אשר השלכותיהן נוגעות לעתיד הרחוק. אך יש לזכור שבעת פרישה, מהווים כספי הפנסיה נתח ניכר ומשמעותי מהביטחון הכלכלי של כולנו. לפיכך, דומה כי מן הראוי לעמוד על סוגיה זו, ולדרבן את מנהלי הקרנות לקחת אחריות מוגברת לשמירה על כספי הפנסיה של המשקיעים.

לצורך בחינת הסוגיה נציג את סיפורו הבדוי של ראובן, העשוי להיות סיפור אמתי לגמרי עבור כל אחד מאתנו: ראובן הינו עובד שכיר ומזה עשרים שנה מפרישים הוא ומעבידו הפרשות לקרן הפנסיה שלו המנוהלת על ידי חברת 'מצודה'. במועד תחילת עבודתו, הוא חתם על הסכם סטנדרטי מול חברת 'מצודה' שעל פיו היא רשאית להשקיע את כספי הפנסיה שלו כראות עיניה.

ברבות השנים, ועם התפתחות המשק, גדלה 'מצודה' והתפתחה וניהלה את כספיהם של אלפי משקיעים בסכומי עתק. כספו של ראובן הושקע, בין השאר, באגרות חוב של חברת 'כוח לישראל'. בעת רכישת אגרות החוב עבור המשקיעים ויתרה 'מצודה' על בטוחות למיניהן, וכן הסתפקה בריבית נמוכה יחסית.

לאחר מספר שנים בהן היה כספו של ראובן מושקע בחברת 'כוח לישראל', זומן שמעון, מנהל חברת 'מצודה' למשרדי חברת 'כוח לישראל'. שם עדכן אותו בעל השליטה בחברה, ה'טייקון הנודע' לוי (שם בדוי), כי מצבה של החברה בכי רע, וכי הוא מבקש ממנו, יחד עם שאר בעלי החוב של החברה, להסכים להסדר חוב מתגבש, שאם לא כן תפשוט החברה את הרגל, ואגרות החוב יאבדו את ערכן, בהעדר בטוחות המקנות לקרן עדיפות על פני נושים אחרים.

ראובן שמע בתקשורת על הסדר החוב שנחתם בין החברה לנושים, והבין מיד את השלכותיו של ההסדר על כספי הפנסיה שנצברו לזכותו במשך השנים, ואת הפגיעה החמורה הצפויה ברווחיו.

האם חברת 'מצודה' מחויבת לפצות אותו בגין ההפסדים בקרן הפנסיה שלו?

במשפט מבוים שהתקיים באוניברסיטת בר אילן בעניין זה בשבוע שעבר במסגרת פעילות 'הקליניקה לסיוע אזרחי על פי המשפט העברי' הובעו שתי דעות נוגדות בסוגיה.

הרב שבתי רפפורט, ראש בית המדרש במכון הגבוה לתורה של אוניברסיטת בר אילן סבר כי ניתן לחייב את חברת ההשקעות לפצות את ראובן על הפסדיו. הוא הבהיר כי חברת ההשקעות 'מצודה' נחשבת שומר שכר והשווה אותה לרועה בהמות הנזכר בגמרא (בבא מציעא, צג, א-ב), אשר הבעלים סומך על שיקול דעתו בשמירה על הבהמות, ולכן אחריותו מוגברת. אם הרועה מגיע למסקנה שאינו יכול לשמור על העיזים באופן מוגבר, עליו להודיע זאת לבעלים ולקבל את הסכמתו לאופן השמירה האפשרי. באותה מידה גם חברת ההשקעות אינה יכולה להסתתר מאחורי הטיעון שהיא נהגה באופן המקובל בשוק, וכי לא ניתן היה לצפות את קריסת חברת 'כח לישראל'. בהיותה שומרת שכר, הוטלה עליה חובה לבדוק היטב את מצבה הכלכלי של החברה שקרסה, ואם אין לה יכולת לעשות כן, עליה לעדכן את המשקיעים בסיכונים, ולקבל את הסכמתם המפורשת להמשך ההשקעות למרות הסיכון. הרב אורי סדן ממכון כת"ר (כלכלה תורנית על פי התורה) והרב אריאל בראלי ראש מכון 'משפט לעם', חלקו על הגדרה זו. לדבריהם, עיקר תפקידה של חברת ההשקעות אינו לשמור על הכסף, אלא להשקיע אותו על מנת שיניב רווחים, ועל דעת כך מסר לה ראובן את הכספים. אדם כזה נקרא בשם סרסור, כדברי הרמב"ם, הלכות שלוחין פ"ב, ה"ו: 'הסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר על שליחותו'. אמנם גם הסרסור מוגדר כשומר שכר, אולם מהראשונים כולם עולה כי למרות זאת הוא לא יתחייב באחריות הממון שניתן לו בגדרי שומר שכר. המדד לחיובו בתשלום פיצוי לראובן, הינו האם אופן פעילותו היה סביר בהתאם לנסיבות או שמא פעל באופן בלתי סביר? האם פעל הוא במסגרת הסמכות שניתנה לו או שחרג מסמכות זו? הדיינים קבעו כי בכך שראובן בחר להשקיע בקרן השקעות, הוא גילה את דעתו שהשיקול המרכזי שלו במסירת הכסף הוא השקעה מניבה פירות ולא שמירת כספו. לכן, כיוון ש'מצודה' השקיעה באופן סביר בהתאם לסמכות שראובן העניק לה, ולא הוכח כי הייתה פשיעה בהשקעות מצדה, בהנחה שחברת 'כח לישראל' נחשבה עד לקריסתה חברה ידועה ויציבה, הרי שלא ניתן לחייבה בפיצוי בגין ההפסדים. עם זאת, גם הרב אורי סדן והרב בראלי הבהירו כי ראוי שמנהלי הקרנות יבהירו מראש למשקיעים את הסיכון למחיקת חלק מרווחיהם במקרה של השקעות מאפיקים מעין אלה, ויקבלו את הסכמתם המפורשת לכך.

הכותבת היא חברת הקליניקה למשפט עברי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן