מדינת הלכה

האידיאל של מדינת ההלכה לא ישים בעת הזאת, ופעולות אגרסיביות בכיוון הזה רק ירחיקו אותנו מאותו אידיאל. עם זאת, בתור חזון, מדינת ההלכה הינה מושג חשוב מאין כמותו

חדשות כיפה הרב יוני רוזנצוויג 07/05/14 14:52 ז באייר התשעד

מדינת הלכה
Shutterstock, צילום: Shutterstock

שיעור בישיבה על אמירת הלל ביום העצמאות. התלמידים מתווכחים, ואז גם הרבנים מצטרפים. האמנם למדינה הזו התפללנו? האם ראויה היא זו שנאמר עליה הלל ביום העצמאות? ומצד שני, איך אפשר שלא לחגוג את יום העצמאות? האם אין בכך יריקה בחסדו הגדול של הקדוש ברוך הוא? האם אין בכך התעלמות מהטוב הגדול שהשפיע לנו בורא עולם בעת האחרונה - טוב שלא זכו לו דורות רבים? ויכוח, וכדרכם של ויכוחים, צדדים רבים לו.

הויכוחים הללו נמשכים עד עולם. אין להם סוף. בכל שנה הם נשמעים, בין בבתי המדרש ובין באתרי החדשות, ולי נראה ששורש הויכוח הוא אחד: העובדה שלא מדברים על מושג מדינת ההלכה. במבט ראשון נראה שאין לדבר כל קשר, אך לדעתי השיח והדיון על המושג הזה, על אופיו ועל צורתו, חייב להיות חלק מהשיח של יום העצמאות על מנת שנוכל לבנות לעצמנו יום עצמאות מתוקן.

כדי שדבריי בהקשר הזה יובנו, אדגיש כמה נקודות חשובות. ראשית, אין אני אוהב את המושג "מדינת הלכה". הוא לא משקף, לדעתי, את דמותה של המדינה כפי שאני שואף לה. אין זה בגלל שיש לי בעיה עם מדינה המחויבת להלכה, אך המדינה שאליה אני שואף היא לא מדינת הלכה אלא מדינה יהודית. היהדות כוללת בתוכה ענפים רבים: מחשבה, הלכה, למדנות, חוק, מוסר, תנ"ך, רגש, חסידות, ועוד ועוד. אלא מה? המושג "מדינה יהודית" כבר נמצא בשימוש, כמו שאנו אומרים היום כי מדינת ישראל היא "יהודית ודמוקרטית", אך הביטוי הכפול מבטא סייג ולא שלמות, שכן היהודיות של המדינה לעיתים דוחקת את רגליה של הדמוקרטיה, ומאידך הדמוקרטיה מועדפת פעמים רבות על פני הצו הדתי. על כן, השימוש במושג "מדינת הלכה" הוא זה שנוהגים להשתמש בו, וכך נעשה אף אנו, אך חשוב שהקורא יידע שלמעשה מדינת ההלכה אינה מתאפיינת אך ורק בחוקים, אלא באווירה ובהשקפת עולם; ואין בה רק יישום קר של הלכות אלא יש בה הבנה ותובנה ופתיחות וקדמה ומודרנה. למדינה כזו אני מתכוון.

שנית, אינני רוצה שתחשבו כי כוונתי להטיף לנקיטת פעולות מעשיות בכיוון של מדינת ההלכה. לעניות דעתי, אין אני חושב שהאידיאל של מדינת ההלכה ישים בעת הזאת, ופעולות אגרסיביות בכיוון הזה רק ירחיקו אותנו מאותו אידיאל ולא יקרבו אותנו. שותפות הגורל בעם ישראל בין חילונים ודתיים הינה חשובה ביותר, וגם שברירית ביותר, ואסור לנו בעת הזאת לסכן שותפות זו. ומכל מקום, בתור חזון, מדינת ההלכה הינה מושג חשוב מאין כמותו כמו שיתבאר.

שלישית, קשה מאוד לדבר על מדינת הלכה. דומני שגם שני תלמידי חכמים שידברו בינם לבין עצמם לא יוכלו להגיע למסקנה ברורה איך אמורה להיראות מדינת הלכה בימינו, וקל וחומר הוא לחדר מלא תלמידי חכמים שיקשה הדבר מאוד. אם כן, אין זה מפתיע שכשמנסים להסביר את המושג מתקשים להבין במה מדובר, ומפני זה אף נרתעים - ואפילו סולדים - מרעיון שכזה. אצל חלק נכבד מהציבור הדתי-לאומי ישנה העדפה ברורה למשטר דמוקרטי-חילוני. פעמים רבות אני שומע התנגדויות למדינת הלכה, כגון: "מה, אתה רוצה להפוך את מדינת ישראל למשטר האייתולות של איראן?", "נו, ובמדינת ההלכה שלך, כל הנשים יצטרכו ללכת מכוסות מכף רגל ועד ראש, נכון?", "ואיך בדיוק תפעיל את צה"ל והמשטרה בשבת אם לא יהיו לך חילונים או גויים, שהרי הראשונים יחויבו להיות דתיים, והשניים יחויבו להתגייר או לעזוב?", ואחרון אחרון חביב: "אז מה, אם אני אחלל שבת אתה תסקול אותי?".

אני מבין את הפחד מדיני התורה. הם נראים לגמרי לא מתאימים למציאות המודרנית, לרגישויות המודרניות שלנו, ואפילו לדרכי החשיבה שלנו. המציאות נראית מורכבת מדי מכדי שתוכל להכיל את דיני התורה. משטר חילוני גמיש ונזיל, שבו האנושי שולט - ולא האלוקי - נראה מתיים ככפפה ליד. אולם אני רוצה להדגיש שלהלכה גוונים הרבה, ומדינת ההלכה שעליה אני מדבר כלל לא חייבת להיראות כך. היא לא חייבת להיות מדינת מחנק. לא זה המקום להתחיל לצייר אותה, גם מפני קוצר המקום, גם מפני שכל אחד יצייר לו אחרת, ובעיקר מפני שאין זו מטרתי כאן. כרגע, אני רוצה רק להדגיש שגם למדינת הלכה, לעניות דעתי, יש את האפשרות להיות גמישה ולהתאים עצמה לחיים המודרניים, ללא פגיעה בשלמותה של ההלכה מצד אחד, וללא פגיעה במרקם העדין של החיים במאה ה-21 מצד שני, עם כך המשמעויות המודרניות והפוסט-מודרניות הכרוכות בכך. אני מאמין כי ניתן לקיים מדינת הלכה ולהכיל בה גם עוברי עבירה, גם אנשים עם אמונות שונות, וגם להכיל בה דרכים שונות לעבודת ה' עצמו. כך היה מעולם בעם ישראל, וכך גם יהיה במדינת ההלכה שתהיה בעתיד.

לאחר שלוש הקדמות אלו, אני רוצה לגשת לעיקר. כיצד נראה יום העצמאות שלנו בציבור הדתי-לאומי (על כל גווניו, כולל החרד"ל וכולל הכל)? אינני רוצה להכליל: אני בטוח שיש מקומות שבהם לא קורה מה שאתאר עתה. אולם, באופן כללי, רואה אני שתי מגמות: (1) מגמה מצד ציבור מסוים שמתמקד בכך שבמדינה ישנו חיסרון גדול מבחינה רוחנית, כיוון שאין היא פועלת על פי ערכי וחוקי התורה, וכתוצאה מכך מפנה לה עורף ולטובה הגדולה שבאה עמה מאת קדוש ברוך הוא. ציבור זה מרגיש שקשה לומר הלל בברכה ביום העצמאות (ואולי אף משמיט הלל לגמרי). שמעתי מפי חלקם שהם מרגישים שחגיגת יום העצמאות בעצם נותנת תוקף לחוסר-שלמות, ושהיא מקדשת את המציאות כפי שהיא במקום לנסות ולשפר אותה. אמירת הלל בברכה שמורה לנס גמור, למציאות רוחנית שטובתה ברורה, ולא לחצאי-ניסים ורמזי גאולה. (2) בצד אלו, כמדומני שרוב הציבור הדתי-לאומי, חוגג את יום העצמאות בשמחה ובקדושה. אולם, כתוצאה משנים של בלבול שנוצר בעקבות הקבוצה הראשונה שהזכרנו, וכן בעקבות אי-בהירות הלכתית בכל הנוגע להלכות יום העצמאות וסדר התפילה שבו, הציבור פשוט אינו מבין לגמרי את המשמעות הדתית של חג זה וחוגג אותו כחג חילוני לחלוטין, עם תוספת של סממנים דתיים.

שתי הקבוצות מאבדות את יום העצמאות מאותה סיבה: הן לא מצליחות להבדיל בין חזון למציאות. הראשונה רואה רק את החזון הגדול, ולכן היא מאבדת לגמרי את ההקשר העכשווי המציאותי הנפלא שבו אנו חיים, עם כל הטובה אשר גמלנו ה' בבניית ארץ אבות ובשובנו אליה. הקבוצה השנייה מנסה לראות את הטובה הרוחנית הגדולה אשר יש במדינת ישראל של ימינו, אך העובדה הפשוטה כי מדובר במדינה חילונית, יחד עם הבלבול הקיים והמתמיד בתוך החברה הדתית-לאומית בנוגע לימים אלו, גורמים לקיבעון מסוים וקידוש היום עצמו בצורה גוברת והולכת של חילוניות. ובמילים אחרות: התוכן הדתי של יום העצמאות הולך ונמוג עם השנים. משמעותה של תקומת מדינת ישראל מצטמצמת לרשימת הישגים פרקטיים: צבא משלנו, מדינה שאפשר לברוח אליה, ועוד ועוד.

לדעתי, אנחנו מסתפקים במועט, ואנחנו נכנעים מהר מדי להסתפקות זו. אי אפשר לצמצם את יום העצמאות לתקומה מדינית בלבד, כיוון שעם הזמן המשמעות הרוחנית של תקומה זו מטשטשת ודועכת, ועל כן עלינו לגבות תקומה זו בחזון רוחני שתקומת המדינה היא חלק ממנו. הכרה בחזון מדינת ההלכה יחזיר את שתי הקבוצות הנ"ל למקומן הטבעי, הנכון והמתוקן. אנו צריכים לעודד את קהילותינו לנוע קדימה בחיפוש אחר מציאות רוחנית טובה יותר, ואנו צריכים לעודד את האנשים סביבנו לחפש בתוך יום העצמאות עקבות של עולם אחר.

לעניות דעתי, חובה עלינו לדבר במושגים קונקרטיים ולא רק להגיד באופן עקרוני כי המדינה הינה "אתחלתא דגאולה". המושג הזה אינו מספיק כיוון שהוא אמורפי מדי. אנחנו צריכים לדבר במושגים ברורים, לתאר את העתיד, לדבר זה עם זה על אותו עתיד ועל איך הוא אמור להיראות. כשהרצל פנה ליצירת מדינת היהודים, הוא קודם כל חלם אותה, תיאר אותה, בנה אותה בחזונו. אחר כך נפנה לבנות חזון זה, וודאי שהמעשה לא דמה לחזון במדויק. ומכל מקום, עצם הדיבור על הפרטים, עצם ציור החזון - הביא לידי הבנה והכרה שהדבר אפשרי ושאין מדובר בחלום בלתי אפשרי ליישום.

אם נדבר על מדינת הלכה, על חזון למשהו חדש, ונסביר לאט-לאט למה אנו מתכוונים, ולאיפה אנחנו שואפים להגיע, אני צופה כי הציבור יגיב אחרת, יבין אחרת, וגם יתרגש אחרת. יום העצמאות ישתנה לגמרי, מבחינת תודעתנו והיחס אליו, אם נבין הוא לא רק סוף של תהליך, אלא גם התחלה של תהליך שאנחנו באמצעו, ושעוד ארוכה הדרך לסיימו. אני חושב שרבים יתחברו להבנה זו ויבינו מחדש את גדולתו הרוחנית של היום, ובכך יחזיר לעצמו יום העצמאות את זהרו. ביום העצמאות חבוי אור גדול. כל שמוטל עלינו הוא לגלותו.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן