השבוע קרה לי מקרה הזוי במחוזותינו.
פנתה אלי אשה, באסמס, וכתבה לי כמה היא מעריכה את הקומונרית בסניף של הילדים שלה. ככה. כמו שזה נשמע. רק הערכה ופירגון. הסתכלתי על הפלאפון, ספרתי עד עשר... חיכיתי שתבוא ההודעה הבאה שמתחילה במילה 'אבל'. וההודעה לא הגיעה. הייתי בהלם. זהו? בלי 'אבל'?
ואז תהיתי לעצמי מה כל כך מוזר בזה. ופתאום הבנתי, שבארבע וחצי שנותיי כרכז בבני עקיבא, מספר ההתייחסויות הטובות נטו, היו בודדות. בודדות מאד.
כי בדרך כלל, מסתבר, הציבור שאיתו אני עובד - תופס את עצמו כועדה לביקורת התנועה. ועדה די גדולה, אגב. וכל אחד בטוח שדווקא דברי הביקורת שלו הם הכי חשובים, הכי מקוריים, והכי דחופים. כי הוא יודע מה נכון. ואני לא יודע מה נכון. לא אני, לא הקומונרית, בדרך כלל גם לא המדריך. אבל ההורה? הוא תמיד יודע.
***
בסוף הפרשה שלנו, מזהיר הקב"ה את לבן באזהרה מוזרה. כאשר הוא רודף אחרי יעקב, היינו מקבלים את העובדה שהקב"ה יזהיר אותו לא לדבר עם יעקב דברים רעים. אבל למה ה' מזהיר אותו- "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע"? מה אכפת לה' שלבן ידבר עם יעקב דברים טובים?
***
אני חושב שהתשובה היא במה שפתחנו. ישנן חברות (או במקרה של לבן- אנשים), שנופלים לביקורתיות, שיפוטיות, מבט שלילי על החיים. ואז גם הדברים הטובים שהם רוצים לומר- הופכים להיות רעים. הם מתכוונים לטוב, באמת, הם מתקשרים לרכז המחוז- כדי לברר, לשאול. פשוט על הדרך... על הדרך הם כבר ליכלכו על כל העולם ולעיתים גם על אשתו. הם לא מסוגלים לומר דברים פשוט טובים. לפרגן, לתמוך, לאהוב מכל הלב.
לאנשים כאלה אומר ה'- עזבו, אל תדברו מטוב עד רע. "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".
אבל אני רוצה לגלות לכם בסוד, שגם בגוש דן, בשפלת הביקורתיות הבלתי נגמרת, ישנם אנשים טובים שנותנים כוחות לי, ולאנשי החינוך האחרים שפועלים באזור הזה. לאותם אנשים אני חייב לומר- תודה. אתם הדלק שלנו.