כל יום קורים ניסים

כשאביתר בנאי שאל את הקהל: "אתם מאמינים בניסים?", הם ענו - "כן בוודאי". ואז, הוא ניסה להסביר, שכל מה שקורה לנו בחיים, המציאות עצמה, היא נס אחד גדול

חדשות כיפה יואל פרנקנבורג 29/11/13 14:12 כו בכסלו התשעד

כל יום קורים ניסים

נר ראשון של חנוכה, זאפה הרצליה. הופעה של אביתר בנאי.

הוא יושב על הבמה, בפשטות אופיינית, מרחף בין הגיטרה האקוסטית לקלידים, בין שירים שבהם הוא תופס את המיקרופון בשני ידיים, לבין כאלה שבהם הוא רוקד עם הגיטרה. ציציות ארוכות, מתנופפות, שובבות.

והעיניים? אוי העיניים שלא מרפות. מתפללות, מכוונות, מסתכלות.

תשעים ומשהו אחוזים מהנוכחים- חילונים. חילונים מאד. מדקלמים את השירים בעל פה. את של פעם, ואת של היום. מסתכלים עליו, מהופנטים. הוא מהפנט. בעיקר בנקודה שבה הוא נעמד, עוצם עיניים, ונותן לנגנים לנגן. והוא מתנועע. כל עצמותי תאמרנה. אבל כמעט אף אחד בקהל לא מבין שעצמותיו אומרות משהו. שכך מתפללים יהודים.

והוא כמעט לא מדבר, לא "מנצל" את הרגע כדי לתת וורט חסידי על חנוכה. שר, מחובר, נוגע. לרגע קט- הוא מרים את הראש ושואל-

"אתם מאמינים בניסים?" ולקהל אין ברירה, אז עונים- כן. אבל כן מהוסס משהו, חילוני.

אז אביתר מחייך ועונה כהד- "ברור!"

והוא מסביר שאשתו היא נס, וילדיו הם נס. והשירים הם נס, והמציאות היא נס.

אבל הוא לא מסביר לקהל שנס זה דגל. ואת הדגל הזה צריך שמישהו ירים למעלה. פעם היו אלה החשמונאים, שהיו מעטים מאד, אבל העיזו לטפס לראש התורן ולהרים את הנס. הם פעלו בדרכים של מלחמה.

והיום יושב אביתר בנאי מול מאות יהודים טובים, וביחד איתם, עם מבט כנה בעיניים, בלי נימה של התנשאות, הוא מרים לחיים, הוא מרים את הנס, ומבקש מהם להאמין בניסים. להאמין שיש להם סיכוי להינצל. בלי מלחמה, ובלי תרועות של שופרות, הוא מנגן ניגון פנימי, ומחבר. נוגע, מלטף בקולו, לא נותן לצלילים לחלוף בלי לחדור ללבבות.

ואז כולם שרים ביחד- "במקור שלי אני טוב גמור, אבא. ושם אני מאמין בעצמי".

וכולם מאמינים בניסים. ברור.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן