ישבנו השבוע לארוחת בוקר משפחתית, והבן שלי הסתכל עלי במבט רציני ושאל אותי:
"אבא, תגיד, את מי הקב"ה דן קודם בראש השנה? את האדם או את כל העולם?"
הסתכלתי עליו במבט מלוכסן, תוהה לעצמי מאיפה ילד בן 5 שואל שאלה כזאת. ולפני שהספקתי להגיב, הוא ענה לעצמו-
"אני חושב שאני יודע, אבא. אני חושב שקודם הקב"ה דן את האדם, כי זה מסובך לדון את כל העולם כולו".
* * *
מעבר לדיון התיאולוגי-פילוסופי שהבן שלי פתח, מצאתי את עצמי עומד מולו פעור פה. וקצת מקנא.
מקנא קצת בתום, בפשטות, באמונה הבהירה שעם הגיל הולכת ומתעמעמת. וחשבתי לעצמי שזה ממש עניינו של ראש השנה.
בראש השנה אנחנו בין היתר, קוראים על עקידת יצחק. סיפור שגדולי ישראל לאורך כל הדורות עסקו בו שתי וערב. ואולי המשותף לכולם הוא, שכולם ראו בו את המעמד הקיצוני ביותר, הגדול ביותר, שבו אברהם ויצחק אומרים אמירה אחת פשוטה- ה' אלוקים- אתה, אתה מחליט. נקודה.
* * *
כי בעומק, המלכת ה', משמעותה- להסתכל מסביב, ולהזכיר לעצמנו, שהקב"ה שולט בכל. פשוט ככה. אחרי כל השכל של שנת 2013, אחרי כל חיפוש הרגש האישי- אגואיסטי, להזכיר לעצמנו שבסוף בסוף- יש שליט לבירה. יש מלך, שהוא גם מלך המלכים. יש מלך שיש לו חוקים (שמתפרטים לעיתים לדקות, סנטימטרים ומיליליטרים), יש לו דרישות ויש לו הוראות. יש מלך שבסוף נצטרך לתת לו דין וחשבון.
בין היתר, זה ראש השנה. המלכת ה'.
"ה' הוא המלך", זו לא רק קריאת 'קרב'. "ה' הוא המלך" זו קריאתו של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. פעם בשנה מזכירים לעצמנו שה' הוא המלך, זו תביעה עמוקה.