כבן הקהילה האתיופית שמקפיד לעלות לירושלים בחג הסיגד כמדי שנה ושנה אני תמה מאוד באשר מיקומו של חג הסיגד. עם אנו כבר עולים לירושלים וחג הסיגד הוא חג שכולו רוחני של תפילות וצום, אז מן הראוי להתפלל בכותל במקום הכי קרוב לקודש הקודשים. הרי חז"ל אמרו שאדם שנמצא בחו"ל ורוצה להתפלל יכוון לכוון ישראל, ואדם שנמצא בישראל, יכוון לירושלים, ואדם שנמצא בירושלים יכוון לכיוון לקדש הקדשים. אז אם כן מדוע שם בארמון הנציב ולא בכותל?
אז אפשר לומר וניתן להסביר ,שהרי המקור לחג הסיגד הוא בספר נחמיה מסופר שם על התכנסות כללית שערכו עם הגיעם של העולים לירושלים שנאמר :"ויאספו כל העם...לשמוע ביום אחד לחדש השביעי... ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם, ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה".
בעקבות תיאורים אלו נקבע "חג הסיגד". במקום בתאריך שבספר נחמיה (כ"ד בתשרי), הם קבעו את החג בכ"ט חשון, ביום החמישים לאחר יום כיפור(בדומה לשבועות החל 50 יום לאחר פסח).בארץ החג נערך על הר גבוה משום שכך היה גם באתיופיה ומדוע על הר גבוה? משום הדמיון למתן תורה בהר סיני, אך בארץ קבעו את מיקומו לא בשל הדמיון להר סיני אלא שמצאו מקום שהוא הררי שמשקיף על הר- הבית והוא "ארמון הנציב" וקבעו ששם יהיה חג הסיגד.
כלומר זו לא אותה סיבה, אם כך הדברים למה צריך "להשקיף"? כביכול יש איזשהו מחסום שמונע מאיתנו מלהתקרב, אם אפשר להתקרב ממש להר הבית ולא להשקיף, שהרי תוכנו של אותו היום היה בעיקר תפילה לירושלים לבניית בית המקדש ולזכות לעלות לארץ ישראל אז מדוע לא נתכנס כולם יחד לתפילה אחת ולעוצמה אחת הן "טיגרים" והן "אמהרים" בכותל. שהרי ירושלים יש לה תואר מיוחד "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", דרשו חז"ל "שעושה כל ישראל חברים".
יש לדבר משמעות הלכתית מדויקת: בעם ישראל יש חלוקה "לעמי הארץ "ולחברים". "עמי הארץ" הינם אנשים טובים,אולם נמוכים בהשכלתם ובאידיאלים שלהם. לעומתם "חברים" הינם אנשים של תורה וקדושה, אידיאליסטים. ישנן מצוות שעמי הארץ אינם מדקדקים בהן, כגון ענייני טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות. כתוצאה מכך נוצרת הבדלה בינם לבין "החברים", מתוך צורך הלכתי של זהירות.
כל זאת בסתם ימים, אבל בימי הרגל, כשכל ישראל עולים לרגל לירושלים, אז מתבטלים הכיתות והחילוקים וכולם נעשים "חברים", כי העיר הזו ירושלים היא מרכז החיים, וקודש הקודשים היא הלב, שם אין הבדלי מדרגות, כל עם ישראל מתכלל בה, ירושלים גם "לא נחלקה לשבטים" היא אינה שייכת לשום שבט פרטי היא של כולם, בירושלים שם נפגשים בשלושת הרגלים כולם באים אנשים, נשים וטף ונקהלים בירושלים באים להראות את פני ה' למרות הדעות למרות סוגי אנשים מתחברים ומתאחדים כל זאת בירושלים העיר שעושה חברים.
ישנו סיפור מפורסם על על שני אחים האחד עני והוא בעל אשה ואב לילדים רבים, והשני גלמוד באישון לילה היה בעל המשפחה מעביר ערימות תבואה לאחיו, כי אמר: "אחי מסכן וגלמוד בלא אשה ובנים, לפחות ישמח בתבואה, האח השני, אף הוא העביר ערימות תבואה לאחיו, לפי שהיה אומר: "אחי עני ויש לו הרבה ילדים , ואני יחיד, איני זקוק להרבה תבואה, נפגשו האחים באמצע השדה, זה אומר רצוני להביא לך תבואה וזה אומר רצוני להביא לך תבואה, ובאותו מקום שנפגשו נבנה בית המקדש.
יש אנשים אצלנו בקהילה שמדברים על השלום וכוונתם לשלום, שלום בתוכנו, אך לא יודעים איך כל אחד, יש לו כוונות טובות. השאלה היא באיזה דרך ללכת לנקוט כדי להגיע לשלום ביננו, חג הסיגד היא הזדמנות אדירה שחוזרת כל שנה ושנה, ניתן דרכה להתלכד ולאחד את השורות, כבסיס רוחני להתלכדות והיא המפתח לכל המריבות והמחלוקות ברגע שכולם נמצאים על בימה אחת טיגרים אמהרים לתפילה לריבנו של עולם בכותל. אז אפשר לומר "כזה ראה וקדש" גם לאורך כל השנה.