בשולי הסוגיה הטעונה של עליית יהודים להר הבית מתנהל בשנים האחרונות פולמוס זוטא סביב שאלת עלייתן של רווקות, זאת בשל הצורך לטבול במקווה לפני העליה להר. הנושא עלה לאחרונה לכותרות, כאשר בלנית מנעה מרווקה שומרת מצוות לטבול לקראת עליה להר, והיא נאלצה לטבול במעיין במזג אוויר מקפיא. אכן, מקובל במקוואות רבים למנוע טבילתן של רווקות, תוך ציון מקור האיסור: ה'תקנה' - או ה'חרם' או ה'גזרה' - המצויה בתשובותיו (סימן תכה) של ר' יצחק בן ששת (הריב"ש) הפוסק הגדול באלג'יר במאה ה-14. אולם המעיין בתשובתו של הריב"ש לא ימצא בה לא תקנה, לא גזרה ולא חרם. כיצד אפוא נולד הנוהג לאסור טבילת רווקות ומדוע קשרו נוהג זה לתשובת הריב"ש? על שאלות אלה אבקש להשיב בקצרה בשורות הבאות, ואף לסמן קווי חשיבה לגבי השלכותיו הלכה למעשה של בירור זה.
לריב"ש הופנתה השאלה הבאה: המקורות ההלכתיים כותבים חד-משמעית שאישה נידה אסורה לבעלה, והשואל תהה האם חלים איסורי קרבה אל נידה גם כלפי אישה רווקה. בין השאר תהה השואל: אם אישה פנויה אסורה משום נידה, מדוע לא תיקנו חכמים טבילה לרווקות, כדי שאדם שיבוא עליה, יעבור רק על איסור קל ('הבא על הפנויה') ולא על איסור חמור של ביאת נידה, שעונשה כרת? מתקבל הרושם שמאחורי שאלת השואל ניצבת מציאות חברתית, שבה 'פנוי הבא על הפנויה' איננו מקרה נדיר כל כך, ולפיכך סבר השואל, שאם רווקה אסורה משום נידה, הרי שהיה מקום לחכמים לתקן תקנה על-מנת להציל את העבריינים מהאיסור החמור של ביאת נידה.
הריב"ש משיב בנחרצות, שגם על רווקות חלים איסורי נידה, ועל השאלה, מדוע לא תיקנו טבילה לרווקות, הוא עונה, כי טבילת הרווקות אמנם תקטין את רמת האיסור של העבריינים, אבל דווקא בשל כך היא תוליד מכשול גדול יותר, שיקל בעיני הפנויים והפנויות לזנות ביחד ביודעם שאין הם עוברים על האיסור החמור של בעילת נידה, אלא רק על האיסור הקל של בעילת פנויה. בעיני הריב"ש, מניעת עבירה של רבים על איסור קל יחסית חשובה יותר מאשר הורדת חומרת האיסור, שיעברו עליו מספר קטן יותר של עבריינים 'כבדים', המוכנים לחטוא גם בבעילת נידה.
הרי שהריב"ש לא אסר טבילת פנויות, אלא הסביר מדוע לא ניתקנה תקנה להטביל באורח קבע את כל הפנויות. אמנם, גם אם מבחינה פורמלית לא מצאנו בדברי הריב"ש איסור מפורש - וודאי לא תקנה או גזירה כנגד טבילת רווקות, אפשר לטעון שסברת הריב"ש שייכת גם לסוגיה העומדת בפנינו, כלומר: גם אם מטרת הטבילה היא היטהרות לשם עליה להר הבית, התוצאה תהיה שרמת האיסור בבעילתה תוקטן, דבר העלול לשמש מכשול כדברי הריב"ש. אך כאן יש לציין הבדלים משמעותיים בין המצב שעליו כתב הריב"ש, לבין המצב הנידון:
1. הריב"ש התנגד לטבילת הפנויות באורח קבע, ואילו אנו עוסקים בטבילה חד-פעמית (ראה שו"ת רב פעלים לבעל הבן איש חי, חלק ד, יורה דעה, סימן טז).
2. הריב"ש התנגד לטבילה גורפת של כל הפנויות, ואילו אנו עוסקים בטבילה של אישה בודדת, או בטבילת קבוצה קטנה של פנויות.
3. הריב"ש התייחס לטבילה שמטרתה היחידה היתה להקל על החטא של ביאת רווקים ורווקות. טבילה שנועדה מראש להיטיב עם עוברי עבירה איננה ראויה לדעתו, וכפי שהסביר המהר"ם שיק (הונגריה, המאה ה-19) בתשובותיו (חלק יורה דעה, תשובה שס"ד): "חששו שעל-ידי מעשה הטבילה שאינה צריכה לשום דבר, בעל כרחנו יוכיחו בדעתם ליתן טעות ללבם שהותרה [האשה] על-ידי הטבילה." דברים דומים כתב גם בעל הבן איש חי (שו"ת רב פעלים, חלק ד, יורה דעת, סימן טז).
במהלך הדורות היו אכן פוסקים שהחמירו לאסור טבילת רווקות, וסמכו את דבריהם על תשובת הריב"ש. הסוגיה נידונה בידי הפוסקים סביב המנהג לטבול בערב ראש השנה ובערב יום כיפור. בקהילות מסוימות נהגו אף הנשים, נשואות ובתולות, לטבול בימים אלה - מנהג שהולך ומתחדש בשנים האחרונות בקהילות רבות. אך יש פוסקים שערערו על מנהג זה, חלקם מסיבות הקשורות למטרותיו של המנהג (הרב משה שטרנבוך, מועדים וזמנים ח"א, סימן נה) וחלקם מתוך התנגדות עקרונית לטבילת פנויות על סמך דברי הריב"ש שהובאו לעיל (רש"ז ברוין, שערים מצוינים בהלכה קלא, סקי"ג; ר' חזקיה מדיני, שדי חמד, מערכת יום הכיפורים, סימן א, אות ו). מול פוסקים אלו יש להציב את הפוסקים שתמכו במנהג, ועודדו אותו (מגן אברהם, סימן תרו, סעיף קטן ח; שו"ת רב פעלים, שם) ואף הצביעו על ההבדלים בין הסוגיה שנידונה בריב"ש, לבין טבילת הבתולות בערב יום כיפור, שהיא טבילה למטרה ראויה (היטהרות לקראת היום הקדוש), המתבצעת פעם בשנה ולא מדי חודש בחדשו (שו"ת רב פעלים, שם).
לאחר סקירת המקורות יש לשאול, האם ישנו בסיס לאיסור גורף על טבילת רווקות? הוכחה של ממש מתשובת הריב"ש - אין. ישנם פוסקים המתנגדים למנהג שפעם בשנה, בתאריך קבוע, תטבולנה כל הרווקות - האם הם יאסרו גם טבילה של רווקות בודדות, ללא קביעות מבחינת העיתוי? יתכן, אבל מקובלנו מימות המשנה כי 'כל המחמיר - עליו ראיה ללמד' (ידים פרק ד משנה ג). מול הפוסקים הללו נמצאים חכמים מהשדרה המרכזית של הפוסקים - ה'מגן אברהם', בעל ה'בן איש חי' והמהר"ם שיק (ובמשתמע - גם הרב משה שטרנבוך), שהתירו אפילו טבילה קבוצתית של כל הפנויות ובתאריך קבוע מדי שנה, ובלבד שתהיה לטבילה זו מטרה ראויה.
כאן עלי לגעת בקצרה ב'פיל שבחדר' - האם טבילה לשם עליה להר הבית היא אמנם מטרה ראויה? כמובן שהנחת היסוד שלי היא, שישנו בסיס הלכתי להתיר את העליה להר הבית, תוך הקפדה לטבול במקווה לפני כן, ולהתרחק מן המקומות האסורים לטמאי מת (מן ה'חיל' ולפנים). כידוע ישנם רבנים, וביניהם הרבנים הראשיים לישראל, שאסרו זאת, אבל גם למתירים - יש על מי שיסמכו.
שורה תחתונה - אין בכוונתי לכתוב, ולא מפני שאין לי דעה. סבורני שהפסיקה בנידון כזה - כמו בסוגיות רבות אחרות - תלויה בשיקול דעת מעמיק ורחב, הלוקח בחשבון הן את המקורות (שאותם סקרתי בקצרה) הן את אישיותה ונסיבותיה של השואלת, הן את ההשלכות הציבוריות. גם פוסק אשר יסבור (כמוני) שאין בסיס במקורות לאיסור גורף על כל טבילה של כל רווקה, יראה בנקל שהשיקולים שהעלו הריב"ש והבאים בעקבותיו, יכולים להטות את הכף לחומרה במצבים אישיים וחברתיים, שבהם פסיקה להיתר עלולה להביא, להערכתו, להקלת ראש באיסור יחסי אישות בין פנויים ופנויות. מאידך גיסא, צריך הפוסק לשקול, האם פסיקה לחומרה מתוך שיקולים חינוכיים-ציבוריים תעמוד במבחן ציבורי כאשר אין היא מבוססת כראוי על מקורות ההלכה, והאם ראוי בעידן האינטרנט להיאבק בתחלואות חברתיות באמצעות 'גזירות' הלכתיות.
מטרתי במאמר זה הייתה, לפתוח שאלה שרבים רואים אותה כסגורה וחתומה. המקורות מאפשרים לפוסק שיקול דעת כדי לפסוק לכל שואלת לקולא או לחומרא, כל פסק ונימוקיו עמו. אם הצלחתי במאמר זה להביא לפניות רבות לרבנים, בדרישה לפסיקה אישית ומנומקת - והיה זה שכרי.
הרב אברהם וולפיש הוא רב בית הכנסת 'סוכת דוד' בתקוע ומלמד במכללת הרצוג, במכללה ירושלים ובישיבת תקוע.