בן חורין היה הרב מנחם פרומן, זכר צדיק לברכה. בן חורין להיות הוא עצמו. אותנטי. ייחודי. נאמן למה שהוא חש ולמה שהוא חושב. לא כבול בכבלים שבני אדם כובלים עצמם בהם: לא בניסיונות זיוף, לא בכבלי העמדת פנים, לא בניסיון לעשות דברים כדי למצוא חן. הוא עצמו. כך התפלל, בצורה המיוחדת לו; כך למד תורה, בשעשוע ובעונג, במפגש שלו עצמו עם התורה; כך נהג עם הבריות כולם; כך הצליח להיות קשור בקיצוני השמאל ובאנשי ההתיישבות; כך היה ראי בכל מפגש, כקורא בלוא כוונת מכוון לכולם לחזות במה שהם עצמם יכולים להיות; כך הצליח בחיוכו, צחוקו, ניגוניו, שותפתו, תמימותו, ובעוד אין סוף גוונים של אישיותו להיות המחבק הגדול. החרות מחלחלת לליבות בני אדם. האותנטיות היא מחזה שכולם רוצים לדבוק בו. במקום בו אין כחל ושרק, אין שקר ורמייה, אין העמדת פנים ואין התחנחנות - שם אתה מוצא את החלחול המיוחד של דיבוק נשמה בנשמה. והוא הדביק. את כולם.
מבקש שלום היה הרב מנחם, זכר צדיק לברכה. מבקש שלום, מתוך אמונה עמוקה שדווקא הקשר בריבונו של עולם הוא החיפוש אחר שלום - לא הבעיה המחרחרת מלחמה. הוא ביקש שלום ורדף אותו. שלום פנימי; שלום עם אלה שידיהם מגואלות בדם; שלום שאינו משרת מטרה כלשהי, ואינו מתנהל במניפולציות פוליטיות. שלום שמקורו באמונה העמוקה במלך שהשלום שלו, המברך את עמו ישראל בשלום, ששמו שלום, ושהוא עושה שלום במרומיו. בעולם בו האמונה בא-לוהים מזינה בדרך כלל את העוינות ואת השנאה - הוא בישר בשורה אחרת. הוא בישר שהאמונה בא-לוהים אחת היא, ואף שהיא מתפרטת לדתות שונות ולדרכי ביטוי שונות של אמונה זו, היא צריכה להשרות בעולמנו את רוחו של בורא עולם, הרוצה בטובת עולמו כולו, והקורא לבני אדם ללכת בדרכיו, ולתבוע את השלום האמיתי בדיבוק הנשמות בין בני אדם.
תחסר לי הרב מנחם. תחסר לי כמי שקורא לי לא לזייף, לא לשכפל, לדבוק באמת הפשוטה של נשמתי, ולא להתבייש מפני המלעיגים. תחסר לי כמי שמטמיע בי את החיפוש אחר השלום, במטבעות חשיבה אחרות וביציאה מהקופסה החושבת מיד על מחיר, התנחלויות וקרע. שוב לעפרך בשלום על משכבך, מתוך חיים כה ראויים שחיית.