מורי ורבי הרב אברהם צוקרמן זצ"ל נפטר מן העולם בשבוע שאנו קוראים בתורה: "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע". גם רבי ומורי נפטר מן העולם בשיבה טובה זקן ושבע. בבואי לכתוב דברי הערכה למפעלו החינוכי-תורני של הרב צוקרמן קרוב לשבעים שנה לא נוכל להעריך את ערכם אם לא נכיר את מצבו של הנוער הדתי בתקופה שבה הרב צוקרמן עם עמיתו הרב נריה הקימו את ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה. וכך היה המצב: החברה החילונית ובעיקר האגף הסוציאלסטי שבה, מתוך אמונה פאנטית בצדקת דרכה הסתערה על כל חלקה טובה בעם היהודי ובעיקר הצעירים שבו, למשוך אותם אל שורותיה, תוך הטלת בוז במסורת היהודית ובקיום התורה והמצוות. ואכן חלק גדול מהציבור הדתי לא עמד בפני ההסתערות של האידיאולוגיה החילונית, ורבים מהם פרקו עול ונסחפו עם הגל השוטף של הזרם החילוני. וגם אותם היהודים שעמדו בניסיון ולא פגמו בהשקפת עולמם והתנהלותם הדתית, לא יצאו נקיים וגם בהם פגעה הסערה החילונית והכניסה בהם רגשי נחיתות ועמידה מתנצלת המבקשת להוכיח את עצמה.
די להזכיר את התרשמותו של ברל כצנלסון מביקורו בהכשרה של של החלוץ הדתי ב"לבוב" וכך כתב ביומנו: "חברי הקבוצה ידעו עברית, התפללו, למדו, שמרו שבת ובימי החול עבדו. הם הכשירו עצמם לחיים בקבוצה בארץ. מצד שני התוודע לרגשי הנחיתות שלהם לגבי החילוניים המתנשאים עליהם". עם רגשי הנחיתות הללו עלה החלוץ הדתי מאירופה לארץ ישראל וגם כאן ניסה להוכיח שאינו נופל מעמיתו החילוני, עד שלקח את סדר היום החילוני כבסיס לחיי האדם הדתי, וכך במרכז החיים הדתיים הוקם הקיבוץ הדתי ששלט בכיפה בחינוך של תנועת הנוער בני עקיבא, שצורת הפעילות שלו היו דומות לזה של תנועת הנוער החילונית, חברה מעורבת, ריקודים מעורבים, הליכה לנח"ל והשלמת קיבוצים קיימים.
על הרקע הזה הוקמה הישיבה בכפר הרא"ה על ידי רבותינו הרב נריה והרב צוקרמן. כדי להביא מהפך בהשקפת עולמו של הצעיר הדתי, לשחרר אותו מהמוסכמות הרווחות ברחוב הדתי בכלל ובתנועת הנוער הדתית בפרט. התהליך הזה שהביא את המהפך הזה מן הכוח אל הפועל לא היה קל. ולהבאתו לידי מימוש השקיע רבי אברהם שלנו את תמצית חייו מבוקר עד ערב, לא שנה או שנתיים, אלא למעלה משבעים שנה, כשהוא מתייחס אישית לכל תלמיד, ומכיר כל אחד ואחד במיוחד שבו. ולמרות שבתחילה המצטרפים היו מעטים לא משך ידיו, ובאמונה ובביטחון התמיד בדרך אל המטרה. ומאפס ישיבות בני עקיבא בתחילת הדרך נתקיימה ברכה במעשה ידיו, והארץ כולה מקרית שמונה ועד אילת מרושתת בישיבות, אולפנות, מכללות ומכינות שראשיהם הם תלמידיו ותלמידי תלמידיו. ונתקיים בו "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד."
זכיתי להיות בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה במסגרת "שבט איתנים", (בשנות תשי"א - תשי"ג) במסגרת הזו הקימונו את ה"גחלת" (גרעין חלוצי לומד תורה) שחוללה בהמשך מהפיכה תורנית בציונות הדתית, יסדה את ישיבת "כרם ביבנה" וחידושה של ישיבת מרכז הרב ועוד מפעלים רבים. וכל אלו גם מכוחו וכוח כוחו של מורנו ורבנו רבי אברהם צוקרמן זצ"ל. הוא ליווה אותנו בכל שלבי ההתפחות שלנו, כדוגמא נביא את מה שכתב בהקדמה לחוברת שהוצאנו בשנה הראשונה (תשי"א) בהתיחסו לחברת הנערים שהתחנכו בישיבה וכך הוא כותב שם: הוא פותח בפסוק: "אשרי תמימי דרך" ועל כך הוא כותב: "לכאורה אין לה לדרך חשיבות מיוחדת, כי על כן רק אמצעי היא למטרה ולא מטרה כשלעצמה. ברם יש והיא תעלה עמה את מטרתה. לפום צערא - אגרא וקשיי הדרך מגדילים את הכיסופים, מגבירים את ההתאמצות. "כך דרכה של תורה" ... חשיבות מיוחדת לתורה לעובר את דרכה, רק "טועמיה חיים זכו". ועל הכותבים בחוברת כתב: "אשרי המספרים בתמימות על דרכם לתורה. אשרי שעברו בתמימות דרכם הקשה והתקדשו בקדושתה של תורה. תורתם - תמימה ותמימותם - תורה!. א.צוקרמן".
למורנו ורבנו רבי אברהם היה הכח והעוצמה להרים מאשפות את הנוער הדתי ולהצעידו על מסלול של תורה ואמונה, ועל כך חייבים לו תודה אלפי נערים שעיצבו את עולם הרוחני מכוח תורתו ונועם הליכותיו, תרמה לכך גם הדוגמא האישית שהאיש הקרין בנועם הליכותיו וה' הצליח דרכו.