קטונתי מלחלוק על הרב מלמד, שטען כי חרד"לים פחות חוזרים בשאלה. ידיו רב לו בחינוך עם ישראל שנים רבות. אין לי גם את הנתונים בכדי לחלוק על דבריו, כמו לרב מלמד גם בידי אין מחקרים המורים כך או אחרת.
אך נראה לי שבלב הדברים יש נקודה אחרת. נראה לי שיש להעמיד אחד מול השני שני ערכים שונים, שתי מציאויות שונות, האמונה אל מול החרדה.
את החרדה אנו כולם מכירים, החרדה גורמת לאדם לעצור את עצמו, לקחת צעד אחורה, להסתגר בדלת אמותיו. האדם החרד לא נותן אמון בעולם, לא מוכן לנסות ולחיות בעולם. החרדות שלו גורמות לו לבנות חומות, להרגיש קטן, לשבת באיזורים מגודרים היטב ואטומים מכל השפעה שאינה בדיוק תואמת את מה שהוא רואה בעיני רוחו. החרד גם לא סומך על עצמו, הוא לא מוכן לקחת סיכון ועל כן הוא לא גדל, לא מתפתח, הוא דורך במקום לאורך שנים.
אל מול החרדה נמצא את האמונה, אמונה היא כוח המתפרץ, כוח שקשור לעולם כולו. האדם המאמין נותן אמון בסביבותיו, הוא מאמין שבסופו של דבר, על אף שיש קשיים, כל דבר ניתן לרתום לטוב. המאמין נותן אמון באנשים השונים ממנו, במה שזר לו, כך הוא מתפתח, מעמיק ומשתנה.
נשמע, שהחינוך החרד״לי כשמו כן הוא- מלא חרדות. החרד״ליות חרדה מאובדן הכיפה, החרד״ליות חרדה מאובדן החוסן הלאומי התרבותי של ישראל בחינת עם לבדד ישכון. אך בעוד החרדה של החרד"ליות מסתכמות לעיתים בכיפה על הראש ובלאומיות, אלו שמאמינים בתורה ועבודה- נכנה אותם הנאמנים, מנסים לחנך לערכים רבים.
הנאמנים מחנכים את ילדיהם לשאת את דגל הצדק חברתי על פי מוסר הנביאים.
הנאמנים מחנכים את ילדיהם להיות רגישים לכל סוג של אפליה- נגד נשים ונגד כל קבוצה אחרת מתוך הבנה שהקב״ה ברא את בני האדם שונים ויש לכבד את השוני שדרכו מתגלית אחדותו של הקב״ה.
הנאמנים מחנכים את ילדיהם שלמדינת ישראל יש תפקיד להיות אור לגויים ועל כן עליהם להיות מסוגלים לדבר בשפה אותה (הן התרבותית והן השפה ממש) אותה מדבר העולם.
הנאמנים מחנכים את ילדיהם לערכים רבים.
הנאמנים לא חרדים כלל, הם מלאים תקווה שילדיהם יספגו את השקפת התורה ועבודה עליהם מבוססים ערכים אלו ויגדלו להיות עובדי השם נאמנים.
לנאמנים יהיה מאוד כואב אם אחד מילדיהם יחליט לא לשמור מצוות, אך גם יהיה להם מאוד כואב אם ילדיהם לא ירימו את דגל מוסר הנביאים.
הנאמנים חושבים שדמותו של יהודי לא מסתכמת בכיפה שעל ראשו ובמידת הלאומיות שלו, היא הרבה יותר מורכבת.
הנאמנים ישאלו-קבע שאדם שלא מקפיד על כל מצוות בן אדם למקום, אך מקפיד מאוד על צדק חברתי מתוקף מוסר הנביאים פחות מאדם ששומר מצוות אך רואה רק את עצמו ולא את האחר? אצל הנאמנים כלל לא ברור שיש לאחד מהם עדיפות על השני.
האם יותר ילדים מבני החינוך הדתי לאומי הופכים לדתל״שים לעומת החינוך החרד״לי אולי כן ואולי לא. אך אני כן יכול לומר בלב שלם שלפי הבנתי דרך החינוך בה אני מחנך את ילדי היא דרך חינוך הכוללת את תמצית האמונה היהודית.
האם יש דתל״שים בוגרי החינוך הדתי לאומי, כן. אך האם זה משנה את החלטתי לתת לילדי את החינוך שיהפוך אותם לעובדי השם אמתיים, שיתן להם חינוך להיות מאמין ולא חרד, ודאי שלא.
אולי יש יותר דתל״שים בקרב החינוך הדתי לאומי ואולי לא, אך בכל מקרה אין זה השיקול, אנו מחנכים בדרך האמונה בתורה ועבודה, אנו מחנכים לקומה שלמה, לאדם שלם, למציאות שלמה.
״דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי״ (תהילים קיט׳ ל׳)
הכותב הינו ר"מ בישיבת פ"ת המתחדשת וחבר בנאמני תורה ועבודה