בשנת התרס"ט כתב מרן הרב קוק, רבה של יפו, את המאמר 'ערך התחיה', ובו גם משפט יוצא דופן על מחולל הנצרות ש"היה בעל כוח אישי נפלא, הזרמתו הנפשית הייתה גדולה, אבל לא נמלט מהחיסרון האלילי, שהוא תגבורת ההזרמה הנפשית, מבלעדי החינוך המוסרי והלימודי, וכל כך נמסר לזרמת הנפשיות שלו, ומסר לתוכה את הדבקים בו, עד אשר איבדו את התכונה הישראלית, ונתנכרו מעשיהם ורוחם לצור מחצבתם".
המשפט הזה סומן על ידי קנאי ירושלים, שהחלו לרדוף את הרב 'ערך התחיה' מיפו, כי איך אפשר להעלות על הדעת ביטויי הערכה כאלה לכוח הנפשי הנפלא של מחולל הנצרות, ועוד בכתיבה תורנית-רבנית, ומי שכותב כך, מה עוד הוא עלול לכתוב.
שאלה:
האם מי שמבקר את הנצרות, או את האיסלם, ואת התנכרותם לצור מחצבתם, אבל מזכיר ביושר גם היבטים חיוביים, חוטא?
תשובה:
לא. ביקורת כזאת מתקבלת ביושר, על הדעת ועל הלב. כך עשו גדולי ישראל תמיד, כך כתב הרמב"ם, וכך כתב הרב קוק.
שאלה:
מי שמזכיר גישות נוצריות בלימוד תנ"ך, וכותב נגדן - האם הוא חוטא בעצם הזכרת הגישות שנגדן הוא כותב?
תשובה:
לא. הרב קוק כתב כך במקומות רבים. אי אפשר לכתוב ברצינות נגד גישות שאסור להזכירן. תלמידי הרב קוק אמורים ללכת בדרכו, 'באמונה ובאהבה'.
שאלה:
אולי עדיף להתעלם לחלוטין מגישות פסולות, ולא להתווכח מולן?
תשובה:
זה נכון רק בעולם של תמימות מחשבתית. כבר ריה"ל הסביר זאת בפתח המאמר החמישי בספר 'הכוזרי', וכתב, שאי אפשר לנהוג כך בעולם פתוח, שבו דעות רבות נמצאות באוויר העולם, וכולם נחשפים להן, ולכן צריך ללמוד את דעות הפילוסופים, ולדעת להתמודד מולם.
שאלה:
האם מותר לייחס לכותב או לכותבת מאמר, נטייה מסוימת אחרי דעות פסולות, שמולן הוא או היא, מתווכחים? האם מותר לבקר משפט מתוך פסקה שלמה, מבלי להביא את כל ההקשר?
תשובה:
לא. זה וזה אסורים משום הוצאת שם רע, כי יש בזה שקר (רמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ב).
שאלה:
ואם זה נאמר או נכתב כדי לטהר את המחנה מדעות פסולות, ומסכנות חינוכיות?
תשובה:
זה לא מתיר עבירות של הוצאת שם רע, בשום פנים. בספר שמירת הלשון כתב ה'חפץ חיים', שגם כשיש כוונה לתקן, אסור להגזים בשום פרט, ובוודאי שאסור לייחס לשום אדם דעות שהוא כותב נגדן. רבינו הרצי"ה קוק זצ"ל הקפיד מאד על כללים אלה.
שאלה:
ואם רב חשוב עושה כך, כדי להוכיח את האחראים לחינוך הדתי על שגיאות חמורות, בחומרים שהם מפרסמים באתרים המיועדים למורים?
תשובה:
דווקא רבנים חייבים להקפיד יותר מכל אדם על שמירת הלשון, כי יש בזה גם סכנת חילול השם, כפי שכתב הרמב"ם בסוף פ"ה מהלכות יסודי התורה.
נוסף לכך, כתב ה'חפץ חיים' בספר שמירת הלשון, שחובה לדון כל אדם לכף זכות, במיוחד כאשר ידוע שאנשי החינוך הדתי פועלים לשם שמים, ובעצה אחת עם רבנים חשובים, שבקיאים בתורה ובחינוך לא פחות מאלה שמבקרים.
שאלה:
אם רב חשוב רואה, שיש הידרדרות מסוכנת, למשל, פרסום באתר של תמונות אסורות, והרבנים האחראים אינם פועלים כראוי, לדעתו, האם מותר לו לצאת בביקורת פומבית?
תשובה:
כן, אחרי שניסה להשפיע בדרכים שקטות, ולא הצליח - ובתנאי, שלא יוסיף שום דבר שאיננו נכון, יבדוק היטב את החומרים שהוא מבקר, ולא יסמוך על ציטוטים מקוטעים שמביאים אליו, שיוצרים לרוב תמונה מעוותת.
למשל, אם התמונות הועלו לאתר כחלק מקובץ שיעורים גדול שנערך במקום אחר, ולא שמו לב בו לתמונה, והאחראים לאתר אף תיקנו את הטעות כאשר התבררה, אסור לייחס להם כוונה שלילית בפרסום המקורי, וייחוס כוונה כזאת מהווה עבירה על 'בצדק תשפוט עמיתך', ומנוגד לחובה ללמד זכות על כל אדם.
שאלה:
האם הרב יואל בן-נון עצמו ניסה לשכנע את הרבנים שהוא מבקר בדרכים שקטות, לפני שהוא פונה לתקשורת?
תשובה:
כן, בהחלט. גם בעבר ניסיתי פעמים רבות בשקט, ופניתי לתקשורת, רק בחוסר כל ברירה, ובמצבים קיצוניים, ובלי להוסיף שום פרט על העדויות החמורות שבידי, שעיקרן לא התפרסם עד היום. גם בפרשה זו של דרכי הוראת התנ"ך בחינוך הדתי, ניסיתי לשכנע בשקט את ידידי הותיק, הרב שלמה חיים הכהן אבינר, ימים רבים, וכתבתי באהבה ובדאגה כואבת.
שאלה:
מדוע יש צורך בכלל לשנות את תכנית הלימודים בתנ"ך? מדוע לא להמשיך בדרכי הלימוד המסורתיות?
תשובה:
מפני שהוכח בעליל, שרוב התלמידים והמורים בחינוך הדתי, לא הגיעו לאהבת לימוד התנ"ך בגישות ההן, וירדה מאד גם רמת הלימוד, ובעיקר נפגעה קשות אהבת התורה.
תלמידים בחינוך הדתי אומרים בגלוי, שלימוד תנ"ך מעניין אותם פחות מלימוד אנגלית, בשפל, מתחת לכל המקצועות. למצב נורא זה גרמה בין השאר, תכנית הלימודים בסגנון שהרב אבינר כל כך ממליץ עליו. אנשים שעוסקים בהוראת התנ"ך יותר מ-40 שנה (כמו הרב ישעיהו הדרי, וכמוני) תומכים בכל לב בשינוי הגדול המתחולל כעת, ב"ה.
שאלה:
מה חייבים לעשות כעת 'באהבה ובאמונה'?
תשובה:
קודם כל, חובה הלכתית ומוסרית לתקן את כל הציטוטים המקוטעים, להביא דברים בשלמותם, לייחס לכותבים שהם מבקרים רק דעות שלהם, ולא דעות שהם שוללים, לא לייחס כוונות זדון בלי כל ראיה, אלא לדון לכף זכות.
ובכלל, לשוב לדרך האורות של הרב קוק.
רק אחר כך ומתוך כך אפשר לנהל ויכוח רציני וענייני על דרכי לימוד התנ"ך, בגובה המליצות או בגובה העיניים, באיזה דרך מכבדים יותר את גילוי דבר ה' בעולם, וגם דיון זה צריך להתנהל בלי פסילות, 'באהבה ובאמונה'.