מספרים שבהודו יש עובדי אלילים. הם מקריבים קרבנות מדי פעם, ולכל אחד יש פסלון קטן שהוא מסתובב איתו בכיס, ומשתחווה לו בשעות הפנאי. יש גם שבטים פרימיטיביים באפריקה שמאמינים שכל הברכה והשפע של השנה תלויים באל השמש או באל הגשם.
בעולם המערבי, עבודה זרה היא "פאסה". ברור לנו שאלוקים הוא לא איזה פסל במהדורת כיס. גם השמש או השמים הם קטנים ביחס לאלוקים האין-סופי. בעולם שלנו, אדם שמאמין באליל כלשהו נחשב לטיפש ופרימיטיבי. עבודה זרה נראית לנו רחוקה "כרחוק מזרח ממערב".
אבל כשמנסים להבין מה זה בעצם עבודה זרה, מגלים שזה בכלל לא כל-כך רחוק. להלן הגדרה מילונית לעבודה זרה: "הסטת המרכז מאלוקים ונתינת משמעות עצמאית לגורם אחר". עבודה זרה פירושה, שפסל או כוכב פלוני קובעים את כמות השמחה שתהיה לנו, מבלי כל קשר לאלוקים. הדוגמאות לכך במציאות שלנו, הן כל מיני אידיאלים שאנחנו הופכים לדבר היחיד שקיים.
עבודת ה' היא חיים שלמים. חלק מרצון ה' זה לימוד תורה וחלק אחר הוא הקמת משפחה; אהבת ישראל היא חלק נוסף, והקפדה על מצוות חשובה לא פחות. הבעיה מתחילה כשאנחנו לוקחים נושא אחד ומזניחים את השאר. אנחנו בעצם שוכחים מרצון ה' ונותנים חשיבות לאידיאל יחיד מסויים. הקב"ה עצמו כבר לא כל-כך משנה, העיקר שהאידיאל קיים.
אנשים משקיעים את כל הכוח ביישוב ארץ ישראל ומתעלמים מכל השאר; ללימוד תורה אין משמעות, אהבת ישראל מאבדת את חשיבותה, וכך הלאה והלאה. אחרים הופכים את לימוד התורה לאידיאל היחיד ביהדותם. אין צורך להשקיע בתפילה או בארץ ישראל, וגם "בין אדם לחבירו" נראה כדבר קטנוני וחסר משמעות, ביחס לערך העליון של לימוד תורה.
יש פיתוי גדול ללכת רק על דבר אחד, אבל עד הסוף. כשרק דבר אחד הוא כל "יהדותנו", זה יוצר לנו עולם ברור ופשוט; אתה מרגיש שאתה באמת משקיע ומתקדם במשהו מסוים. השקעה בהרבה תחומים בו-זמנית נותנת תחושה של פיזור וחוסר התקדמות. הכל נראה צולע: קצת לימוד תורה, קצת ארץ ישראל, קצת תפילה, קצת בין אדם לחברו. שום דבר לא נעשה באמת כמו שצריך.
יכול היה להיות סבבת החיים אם רק דבר אחד היה מרכיב את האמת האלוקית. הקושי מתחיל כאשר מעמידים את רצון ה' כמטרה בלעדית, שכידוע כוללת בתוכה כל תחום אפשרי. האתגר הוא לקבל את העובדה שאלוקים הוא רב-גוני; כל התחומים חשובים באמת ובכולם צריך להשקיע. חיים כאלה הם הרבה יותר מסובכים וקשים, אבל מי מפחד מאתגרים?