במאה ה-14, כתב ג'ובאני בוקאצ'ו באיטליה את ספרו "דקאמרון" - אוסף של מעין סיפורי אלף לילה ולילה, המשקפים את ההווי בחברה האירופאית של ימי הביניים. הספר הוחרם ע"י הכנסיה, בשל הלעג והביקורת שלו כלפיה - מה שכמובן הפך אותו לפופולארי ביותר. אירועי החודשים האחרונים העלו לנגד עיניי את אחד הסיפורים בדקאמרון, שבאופן אירוני נושא מסר חשוב דווקא לציבור הדתי פה בארץ.
מעשה בשני סוחרים, האחד יהודי והשני נוצרי, שהיו ידידים טובים. הנוצרי היה מנסה לשכנע את היהודי להמיר את דתו ולהצטרף לנצרות, מתוך רחמים על נשמתו שלא תאבד; אולם היהודי שמר בעקשנות על אמונתו, ולא היה מוכן לזוז ממנה.
אף על פי כן, דבריו של הנוצרי חלחלו ללבו, ובאחד הימים הודיע היהודי שהוא מוכן לשקול ברצינות את האפשרות להתנצר - אולם כדי לבדוק את העניין ביסודיות, הוא החליט ליסוע לרומא ולראות שם את האפיפיור וצמרת הכמורה, כדי לעמוד על טיבם. רק לפי זה יחליט האם הנצרות היא אכן דת האמת.
שמע זאת הנוצרי, וחשכו עיניו; הוא ידע היטב, שברגע שיראה היהודי את שחיתותם הרבה של האפיפיור והחשמנים, השקועים בניאוף, רדיפת בצע וכל תועבה, אין סיכוי שיתנצר אי פעם - ולא עוד, אלא שאם היה כבר נוצרי, היה חוזר בו ומתגייר... ניסה להניא את חברו שלא ייסע לרומא, ויסתפק בכמרים המקומיים שיענו על שאלותיו. אך היהודי התעקש לבדוק את הדברים במקורם, וכך נפרד ממנו הנוצרי בעצב, במחשבה שהלה כבר "אבוד" לנצרות.
ואכן נסע היהודי לרומא, וראה שם את האפיפיור והחשמנים, והנה כולם מנאפים, רודפי בצע, ומושחתים עד היסוד. חזר היהודי לעירו, ולהפתעתו הרבה של חברו הנוצרי, הודיע לו שגמר בלבו להתנצר; את החלטתו נימק באופן הבא: אם בראשותה של הכנסיה עומדים אנשים כל כך מושחתים ומסואבים, העושים כביכול ככל יכולתם כדי להסיר את האמונה מלבותיהם של האנשים, ולגרום להם לסלוד מהנצרות ולהתרחק ממנה - ואף על פי כן הולכת הנצרות ומשגשגת, ומאמיניה הולכים ומתרבים - אין זאת אלא שרוח אלוקים שורה על הכנסיה, והנצרות היא דת האמת...
מה הלקח עבורנו מהסיפור? לפעמים ישנה הרגשה, כאילו גם רבנים מסוימים עושים ככל יכולתם כדי להרחיק אנשים מהיהדות, ולעורר בציבור סלידה מכל מה שקשור לדת, ולרבנות בפרט. מחלוקות, ויכוחים, הכפשות מכוערות, וכל מיני עסקאות מפוקפקות עם ריח לא טוב, משפילים את כבודה של היהדות בעיני כל מתבונן. שלא לדבר על דברים מכוערים עוד יותר, על רבנים שנתפסים בעבירות חמורות, על מקרים של שוחד ושחיתות, וגרוע מזה. שמעתי כבר יותר מאדם אחד המתבטא לאחרונה שהוא מתבייש בציבור שהוא משתייך אליו, ובכיפה שעל ראשו - בין אם מדובר בציבור הדתי לאומי, או בזה החרדי, איש ואיש וסבותיו עמו לבושה. כמובן, כל המחלוקות והעבירות הן "לשם שמים", מה שמכשיר כל אלימות מלולית או פיזית, וכל מעשה מרמה... ובינתיים חילול השם הולך וגובר, והיהדות חוגרת שק על אותם יחצ"נים גרועים, היוצרים עבורה תדמית כה גרועה.
יש כאלה שהדבר גורם להם להתייאש מהדת ולהתרחק ממנה. אולם מה שבאמת עלינו ללמוד מכך הוא, שאלוקים גדול הרבה מעבר ליכולתם של בני אדם ושל דתות להכיל אותו; שבני האדם חלשים ומוגבלים, ורק אלוקים הוא מושלם. כמו בסיפור של בוקאצ'ו, להבדיל - יש להבחין בין נציגי הדת לבין הדת עצמה, ובין הדת עצמה לבין אלוקים. נציגי הדת אינם אלא צינורות לרעיונות הגדולים של הדת, רעיונות שאינם נפגמים גם אם הצינורות עצמם מלוכלכים ועקומים; והדת עצמה אינה אלא צינור לאלוקים, כלי שמטרתו לחבר בינינו לבינו, ואלוקים עצמו נותר בשלמותו גם אם הכלי נסדק.
הלקח שלנו הוא לא להתייאש מהיהדות ומאלוקים, אלא למצוא בעצמנו את הצינורות המובילים לשפע שלהם. אם צינור מסוים נסתם, לחפש אחרים, או ליצור חדשים - כמובן מתוך אחריות וענווה. היהדות שרדה ושגשגה במשך אלפי שנים, למרות "נסיונותיהם" של נציגים מסוימים בתוכה להרחיק ממנה את היהודים. ואת זה עלינו לזכור, ולדבוק באלוקים מעבר לכל המסכים המפרידים והחוצצים.
(הדברים במאמר לא כוונו כלפי רב מסוים, אלא כלפי תופעות שונות, מבלי להיכנס לפסים אישיים.)