היהדות אף פעם לא האמינה בכך שהעולם שייך לצעירים

היהודי המאמין לעולם אינו פועל לבדו: הוא רואה את עצמו כחלק ממערכת וכשמדובר בהחלטות חשובות, הוא מתייעץ עם הורים ומורים, עם רבנים ותלמידי חכמים, ומוכן להכפיף את דעתו הקלה לדעתם

חדשות כיפה משה רט 15/11/13 12:50 יב בכסלו התשעד

היהדות אף פעם לא האמינה בכך שהעולם שייך לצעירים
דובר צהל, צילום: דובר צהל

בנות דתיות מתגייסות לצבא. רוב הרבנים מתנגדים, מיעוטם תומכים, או קוראים לבחינה מחודשת של הדברים. את הבנות המתגייסות, כנראה שהויכוח הזה לא מעניין במיוחד. הן עושות זאת מתוך שיקולים משלהן, בלי לחכות לאישור של רב כזה או אחר. שהרבנים כבר ירוצו אחריהן וימצאו להן היתרים, אם הם רוצים. טקטיקה יעילה, חייבים להודות.

אני לא נכנס לדיון ההלכתי סביב שירות נשים בצבא, נשיאת נשק על ידי אשה, וכל הקשור לזה. הנקודה הבעייתית בתופעה הזו, כמו בתופעות דומות, היא לא חיפוש ההיתרים - אלא ההתעלמות מעצם השאלה. כביכול אין פה נושא כבד משקל, עם השלכות חברתיות וחינוכיות מרחיקות לכת, שגדולי ישראל ישבו עליו ועסקו בו בכובד ראש. כביכול, היהדות היא הפקר, ואיש הישר בעיניו יעשה: אם תתירו לי, מה טוב, ואם לא, לכו חפשו ת'חברים שלכם. ההכרעה האישית הופכת לעיקרון מקודש, וסמכות הרבנים וההלכה היא בגדר המלצה בלבד, במקרה הטוב.

יש כאלה, בעיקר מהחלקים ה"נאורים" יותר של המגזר, הששים ושמחים על תופעות מעין אלה. הנה הקמנו דור לתפארת, שאינו הולך כשה עיוור אחר הרבנים הזקנים והמאובנים, אלא חושב ומקבל החלטות באופן עצמאי ואינדיבידואלי. אותה צהלה נשמעה גם בעקבות מיעוט סירובי הפקודה בזמן ההתנתקות, ובמקרים אחרים בהם התעלם הנוער מהוראות מוריו. לא ברור לי לשמחה מה זו עושה אצל אנשים המכנים את עצמם דתיים. האם יסוד היסודות ועיקר האמונה של היהדות, הוא אוטונומיה מחשבתית ואינדיבידואליות? האם ספקנות, מרדנות או אדישות כלפי הסמכות, כלפי החכמים והזקנים, הם האידיאל של היהודי הדתי? אולי יש מקום לכאלה, מדי פעם, אבל מכאן ועד לשמחה על "העצמאות המחשבתית" של הנוער, רבה הדרך. חוששני כי ישנם כמה אנשים מעין אלה, שיראו בעין יפה גם תהליכים של התחלנות ועזיבת הדת אצל הנוער, בשם "חופש המחשבה" וה"אותנטיות". אולי זה גורם להם באופן כלשהו להרגיש טוב עם עצמם, ולעזור להם להשתחרר לגמרי מעול התורה וההלכה, שמשום מה הם עדיין גוררים מאחוריהם. אולי ההתחלנות היא השלמת התהליך אותו התחילו ראשוני פורצי הדרך, שאיפה כמוסה שאין הם מבטאים בגלוי.

עם כל הכבוד לנוער היקר שלנו, אני מרשה לעצמי לפקפק מעט בשיקול דעתו ובהכרעותיו בנושאים מהותיים. לא לחינם מדגישה היהדות את חשיבות נסיונם של הזקנים והחכמים, ואת המחויבות למסורת ולמנהגים המקובלים. "העולם שייך לצעירים", מעולם לא היתה סיסמתה של היהדות. אדרבה, סתירת זקנים בניין, ובניין זקנים סתירה. נכון, היו בעבר מרידות "קדושות" שזכו להצלחה, והביאו ברכה לעם ישראל - אבל אלו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. ברוב המקרים, נסיונות ליישם רעיונות מהפכניים, מקוריים וחדשניים, ללא שיקול דעת - גרמו לנזקים כבדים, במישור הפיזי והרוחני. היהודי המאמין לעולם אינו פועל לבדו. הוא רואה את עצמו כחלק ממערכת, משרשרת הדורות ומכנסת ישראל, לא כפרטיזן בודד בשטח. כשמדובר בהחלטות חשובות, הוא מתייעץ עם הורים ומורים, עם רבנים ותלמידי חכמים, ומוכן להכפיף את דעתו הקלה לדעתם. ההכרעה, כמובן, היא תמיד של הפרט - אבל אין היא נעשית תוך התעלמות מהכלל ומההנהגה. לא ראינו שהחברה המערבית האינדיבידואליסטית, המציבה את הפרט מעל הכלל, זכתה עד כה להישגים ערכיים וחינוכיים מרשימים במיוחד, בלשון המעטה. מי שרואה בה את המודל לחיקוי עבור הנוער שלנו, נאמנותו הדתית מוטלת בספק.

ונקודה אחרונה למחשבה: האם אלה התומכים במרד הלא-קדוש, כשהוא מתבטא בגיוס בנות לצבא ובסוגיות דומות - יתמכו באותה מידה גם במרידות לכיוון השני, של ריחוק מהמדינה ומהממסד, נוסח נוער הגבעות למשל? האם סרבנות גיוס, או פעולות תג מחיר, מבטאות גם הן עצמאות אישית ואינדיבידואליות, שיש לשמוח עליהן? או שאולי חירות מחשבתית היא ראויה לשבח, רק כאשר היא מובילה לעמדות האהובות על הדוגלים בה - ולא לעמדות ההפוכות? מומלץ לבדוק את הנושא.

לאתר של משה רט

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן