לפני שבוע, ביום ראשון בשעות אחר הצהרים, שקעה החמה על שנת השמיטה תשע"ה. שנה זו, כקודמותיה הציבה בפנינו קשיים ניכרים. לפני ארבעים ושתיים שנה תיאר זאת מו"ר הרב ליכטנשטיין, הכ"מ (מתוך 'הרהורי שמיטה תשל"ג' בשינויים קלים):
"העובדה הפשוטה היא ששמיטה בשנת תשל"ג מהווה - טרגדיה הלכתית... זו היא האמת הקרה והמרה. אין מנוס הימנה אלא בסילופים..."
בהמשך מנה הרב שלושה ערכים שעומדים בבסיסה של השמיטה. הערך הראשון הוא ההבנה המוחלטת שיש אדון לארץ והוא השליט האמיתי על הכל, הערך השני הוא שחרור החקלאי מטרדות היום יום כדי שירים את ראשו ויעסוק בעולמות עליונים ונעלים, והערך השלישי הוא ערך השיוויון - ביחס לפירותיה אין עשיר ועני ("ואלו אביוני עמך"). כמעט ואין אדם ובהמה ("ויתרם תאכל חית השדה"). היקום כולו סמוך על שלחן גבוה.
ועל כל הטעמים והנימוקים שאל הרב ליכטנשטיין, בצער: "מה נשאר לנו כיום מן החזון המרהיב הזה? כקליפת השום! המעבר מכלכלה חקלאית לתעשיינית הוריד מעל הפרק - עבור רוב רובו של הציבור - את איסורי המלאכה; אבל, בקשר לאלה המצב יחסית משופר. לא עוקפים ולא מסלפים; רק, למזלנו, לא נתקלים בהם."
"ביחס לאיסורי האכילה וחובת ניהוג הקדושה המצב חמור פי עשר. מהן האופציות העומדות לרשות החרד לקדושת השביעית, על כל פרטיה ודקדוקיה?... כאשר האדם מתמרמר על טורח הדרך וההוצאות ובמקביל מחזיק טובה לעצמו על רמת צדקותו - מה רב הפער בינה לבין "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"?! כלום יש להכיר את הקשר שבין אותה יוהרא לבין שחות האדם ורוממות הבורא העומדות במרכז פרשת השמיטה? ...מהו אחוז החיים את השביעית בשמחה תמימה, לעומת המצפים, כמעט בכליון עיניים, להיפטר מעולה?"
* * *
מה הפתרון לפער שבין ההלכה הדורשת דרישות ברורות בעניין אכילת פירות השמיטה, לבין רוח השמיטה כפי שהצטוונו עליה? כיצד ניישב את הסתירה הקיומית בין החוויה שאנו חווים בשנת השמיטה לבין החוויה שמרחפת ועולה מתוך ציוויי התורה?
התשובה של הרב ליכטנשטיין לשאלה זו מפתיעה: "אינני מציע, חלילה, שיש להתעלם מחובות הלכתיות, ככל שאינן מתוקות לחיכנו. איננו יהודים קונסרבטיביים, והרינו מבינים היטב את מלוא האחריות אף למצווה שכביכול פג טעמה. אני רק עומד על נקודה אחת: שנכיר את המציאות - ושנבכה עליה"
"המציאות היא שאין פתרון המשביע רצון ומשקיט מצפון. ניתן בהחלט לקבל את ההיתר ('היתר המכירה'); אך האפשר לחבוק אותו? בולעים גם תרופות - אבל לא מברכים עליהן. אל נתפתה שעצם בגרון היא באמת ממתק... כאן שורש הטרגדיה ההלכתית, אנו נאלצים לבחור בין שני ערכים - האידיאל של "ושבתה הארץ" והדרישות הכלכליות של הישוב (שאף הן מהוות שיקול מוסרי לא פחות מאשר שיקול מעשי) - ולהקריב האחד על מזבח השני."
"לא קובלים על הכרעת הרבנות (להתיר היתר מכירה). אך בלב שסוע מצטערים על עצם הצורך לבחור ולהצביע. השביעית נפלה קרבן, ובכשלונה החרוץ מתנוונים כולנו."
"חוגים ליברליים מרבים להצביע על תקנת הפרוזבול כעל הישג מרשים, המדגים את כושר יכולת ההלכה להסתגל לתנאים חדשים. אך האמת תורה דרכה. כלום שש הלל, ואפילו עם כל הסמכות שבעולם, לעקוף מצוה? וכי לא ניגש לתפקידו בלב נשבר ונדכה?"
"למרבית דאבוננו, מצא הלל את עצמו ואת דורו במבוכה. מצד אחד, התורה הלא ציוותה להלוות כסף, בפרט לעניים. מצד שני, היא גזרה אומר שאחת לשבע שנים יש להפקיע חובות ולהתחיל מחדש, ואף הצמידה אזהרה שדרישה זו לא תערער את הנכונות להלוות."
"אם הדור היה ראוי, היו שתי המטרות מושגות. הזקוקים לכסף היו מוצאים את המשאבים הדרושים להם, והמלווים היו מתחנכים, לפחות פעם בשמיטה, להרפות לשנייה את האגרוף ההדוק בו אנו מחזיקים בכל פרוטה כבבת עינינו."
"אבל לא אכשר דרא, בעלי ההון החלו לטרוק שער בפני נצרכים. בעל הלכה רגיש מבין במלוא תחושתו עד כמה כאב הצורך להכריע בין שני הערכים. איזה מחיר היה הלל מוכן לשלם כדי שלא לעמוד בפני הברירה האכזרית? לא תרועת תשואות יצאה באותה שעה מפיו. כשהסתכל בפני המציאות, מילה אחת היתה בפיו: ניצחתני. הנני, נציג ההלכה והמסורה, אמנם מצליח להיחלץ, אך במישור אחד נשברתי. במקום לשמור ולקיים, התקנתי עקיפה."
"...אינני רואה דרך, בעתיד המצופה, להציל את המצב; אך לפחות שיישאר לנו - כפי שנשאר להלל בשעתו - הכאב. באין ברירה נפעיל את ההיתרים והעקיפות למיניהם, ונכפה ראשנו בפני המציאות; אך אל נשלים אותה. נודה בכשלוננו ונצטער עליו - ונצפה שהמקום ישלים חסרוננו."
* * *
במוצאי שנת השמיטה נישא עינינו למרום ונזכור שאין לנו תשובות לכל הבעיות. תם ולא נשלם, השלמות איננה נחלתו של בשר ודם.
המאמר יתפרסם בעלון השבת 'שבת ובשבתו'