התנהלות הבית היהודי ובראשם השר בנט לאחר בחירת נשיא ארצות הברית מזכירה לנו חבורה של ילדים המצפים לבואו של דוד מאמריקה שלפני בואו הבטיח הבטחות וכל אחד מהילדים מדמיין לעצמו את הצעצוע שיקבל מהדוד שיגשים לו את חלום חייו. כאשר לבסוף יפגשו עם הדוד יגרום להם מפח נפש. הדבר דומה למה שמסופר בתורה על יוסף הצדיק שגם הוא ציפה לשחרורו בהסתמך על שר המשקים שאולי אף הבטיח ליוסף הבטחות גדולות בהיותם שכנים בבית האסורים אבל אחר שהשר עלה לגדולה לא רק שלא זכר את יוסף אלא וישכחהו. גם סופו של הנשיא החדש של ארה"ב עלול להיות כסופו של שר המשקים. האירוע הזה צריך להביא אותנו להתעמק בפרשת יוסף. מדוע התנהלותו של יוסף לא הייתה רצויה למרות שעל האדם להשתדל בכוחות עצמו להתמודד עם בעיותיו, מה הם גבולות ההשתדלות ומהיכן צריך האדם למסור את בטוחונו בהשגחה העליונה.
השתדלות ובטחון
יוסף שבע נדודים, אחר שהורחק מבית אביו לא זכה לשלווה אלא צרה רודפת צרה, עד שהוא מוצא עצמו לבסוף בבית האסורים על לא עול בכפיו, ולפתע לכאורה הוא רואה אור בקצה המנהרה, שני שריו של פרעה נתונים עמו בבית האסורים, אחד מהם הוא שר המשקים שיוסף פתר פתרון טוב לחלומו, והפתרון הוא שפרעה יחזירו לתפקידו כבראשונה. במצוקתו מנצל יוסף את ההזדמנות שנפלה לידו והוא מבקש משר המשקים בקשה מאד הגיונית שיזכור אותו לטובה ויעשה עמו חסד ויזכירו אל פרעה, בקשה שאולי תביא להוציאו מבית האסורים. ברם תוחלתו זו של יוסף אינה מתממשת, שר המשקים לא רק שאינו זוכר את יוסף אלא "וישכחהו", ובגלל ניסיון כושל זה של יוסף נגזר עליו להתאחר עוד שנתיים בבית הסוהר, כמו שאמרו במדרש (ב"ר פט) על הכתוב: "'ויהי מקץ שנתיים ימים" - "שעל ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני . . . והזכרתני' נתווספו לו שתי שנים".
על דברי המדרש הללו שואל המגיד מדובנא בספרו 'אהל יעקב': ידענו מקדמונינו שגדר הבטחון באלוקים הוא שלא יבטח האדם במעשה נסים, אלא ישתדל ויעסוק בסיבות ואמצעים ארציים כמו המלאכה והמשא־ומתן וכדומה, ויהיה בוטח בה' כי על ידי הסיבות הללו ישיג חפצו, וכך אמרו חז"ל: על הכתוב: "'וברכתיך בכל אשר תעשה'. 'וברכתיך' - יכול יהיה יושב ובטל? תלמוד לומר: 'בכל אשר תעשה'". ולכאורה כך נהג יוסף כאשר השתדל באמצעים ארציים ולא סמך על הנס, ואם כך למה נענש? רבנו בחיי (על התורה) מסביר שחס ושלום שיוסף הצדיק יתלה בטחונו בשר המשקים כי היה בטחונו רק בה' לבדו, ולכן אילו אדם אחר היה נוהג כמו יוסף לא היה בכך חסרון, כי כוונת יוסף היתה שאם הקב"ה הזמין אליו את שר המשקים אין זאת אלא שההשגחה העליונה שלחה אותו שיֵעשה לו נס על ידו, שהצלת הקב"ה את האדם היא על ידי סיבות, והאדם מצדו חייב לעשות השתדלות שלא לסמוך על הנס. אלא שכאן יש שתי מדרגות במידת הביטחון הנדרשת מבני האדם: המידה הרגילה היא שעל כל אדם להשתדל מצדו בהכנת הסיבות ולבטוח בקב"ה שיסייע לו בהצלחת דרכו.
אך יש מדרגה גבוהה יותר, שאין דורשים אותה מכל אדם אלא רק מן הצדיקים, והיא שלא להתערב כלל בסיבות שמביאות את ההצלה, שלא להכתיב לקב"ה איך יביא את הישועה, אלא לסמוך בכל על הקב"ה "וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י יב). ולכן גם אחר שראה יוסף שהקב"ה זימן לו את שר המשקים, היה צריך להמשיך לבטוח שהקב"ה לבדו יסיים את ישועתו מבלי לתדרך את שר המשקים איך יפעל להוציאו מבית האסורים. ועונשו של יוסף היה שדיבר עם שר המשקים וחילה פניו לדבר עם פרעה עליו, כמו שאמר לו במפורש: "והזכרתני והוצאתני". בקשה כזו לצדיק כמו יוסף נחשב הדבר לעוון, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה
אפשר להסביר את כישלונו של יוסף גם בדרך נוספת, לא בעצם הדיבור אלא בתוכנו. בדבריו של יוסף לשר המשקים יש שני חלקים, א. בקשה, ב. אינפורמציה. הבקשה: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה, והוצאתני מן הבית הזה". והאינפורמציה: "כי גנב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור". אילו היה יוסף מסתפק במסירת האינפורמציה בלבד ומשאיר ביד ההשגחה העליונה איך ייעשה שר המשקים שליח של ההשגחה העליונה להוציאו מבית המאסר, היה בכך השתדלות שאינה פוגעת בביטחון, שהעיקר נשאר בידי שמים. אבל מרגע שיוסף אינו משאיר להשגחה העליונה כל תפקיד, אלא מטיל על שר המשקים גם את הדרך איך להצילו, בבקשתו זו הפך יוסף את שר המשקים משליח ההשגחה למושיע בזכות עצמו, ועל כך אמר הנביא (ירמיה יז ה): "ארור הגבר אשר יבטח אדם ושם בשר זרועו". ולכן נענש מפני שהגזים בהשתדלותו מעבר לצורך הנדרש.