השבוע ימלאו 105 שנים לפטירתו של גדול רבני המזרח הרב יוסף חיים מבגדד, הידוע בכינויו "בן איש חי" על שם ספרו המפורסם ביותר. ה"בן איש חי" הוא דמות המופת של העולם היהודי מזרחי המקורי. פוסק הלכה, דרשן, סופר, פייטן ומקובל. כמאתיים חיבורים כתב מתוכם הודפסו מעל מאה. כשאנו מבקשים "להחזיר עטרה ליושנה" דבריו של ה"בן איש חי" צריכים להיות לנו למצפן.
בימים אלו של פתיחת שנת הלימודים כדאי שנדע מה היה ייחסו של הבן איש חי ללימודי חול בבתי הספר התורניים. בשתי דרשות שנשא הרב יוסף חיים לחנוכת בתי ספר שכאלו בבגדד, דיבר הרב על החובה להקנות לילדים ידיעה במקצועות החול תוך כדי שהוא משתמש באגדות חכמים מהתלמוד כדרך שדרשנים עושים בהם שימוש.
בתלמוד מספר האמורא רבה בר בר חנה על פגישתו עם גשש מדריך מסעות שהציע לו: בּוֹא וְאַרְאֶה לְךָ מָקוֹם שֶׁהָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה. רבה בר בר חנה אינו יכול לסרב להצעה שכזו וכשהם מגיעים למקום המופלא הוא רואה שֶׁהָרָקִיעַ שָׁם עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת-חַלּוֹנוֹת. לא בכל יום זוכה אדם להיות קרוב כל כך לשוכן שמיים. רבה בר בר חנה קופץ על ההזדמנות, מניח את סל הלחם שלו עַל אֶדֶן חַלּוֹן הרקיע ועומד לְהִתְפַּלֵּל. כְּשֶׁסיים את תפילתו פנה לָקַחַת אֶת הַסַּל מֵהַחַלּוֹן והַסַּל נֶעֱלַם! לפליאתו בפני הגשש על הימצאותם של גנבים בשמיים משיב לו הגשש: "זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ". תירגע, הסל שלך יצא לסיבוב במסוע של הרקיע. מחר באותה השעה ישלים גלגל הרקיע את היקפו, החלונות יחזרו והסל ישוב אליך.
הרב יוסף חיים מסביר לשומעי לקחו שסיפור זה אינו תיאור עובדתי. אין כאן מעשה שהיה כפשוטו אלא חומר למדרש. המעשה שמספר רבה בר בר חנה אינו אלא משל האומר דרשני. בדרך זו מעביר הרב יוסף חיים את הסיפור לקרקע המציאות. הוא מתאר לפני הקהל שבא לחנוכת בית הספר "נוריאל" שלמעשה המקום בו נפגשים שמיים וארץ הוא בית הספר שיש בו שתי כיתות ושני תכני לימוד. בחדר אחד לומדים תורה שמימית, לחדר זה קוראים 'רקיע'. ובחדר השני הנקרא 'ארץ' לומדים לימודי חול ארציים כמו לימודי טבע, הנדסה, לשונות וחשבון.
בבית ספר זה היו התלמידים מחולקים לשתי קבוצות, קבוצת לימודי קודש וקבוצת לימודי חול. כל קבוצה לומדת באחת הכיתות עד חצות היום. בחצות הקבוצות מחליפות כיתות. אלו שלמדו לימודי חול בבוקר נכנסים ללימודי קודש וכן להיפך. ביום הבא, בשובם של התלמידים לבית הספר, כל קבוצה נכנסת לכיתה שבה סיימה ביום האתמול ובה היא לומדת עד חצות היום, אז שוב מחליפות הקבוצות כיתות.
רבה בר בר חנה הניח את 'סל הלחם' שלו, קרי ילדו, (לפי מדרש חכמים הילד בא לעולם וכיכר לחמו בא איתו) בכיתה של הלימודים התורניים, כיתת רקיע. ולאחר שהניחו בכיתה נעמד להתפלל מנחה, שעת חצות עברה והתלמידים החליפו חדרים. כשסיים את תפילתו הלך לבדוק איך הבן מתאקלם בכיתת רקיע ולא מצאו. לתמיהתו על העלמות בנו משיב הגשש (שמשמש אולי כשרת בית הספר) שהכיתות התחלפו. גלגל רקיע יצא לסיבוב. התלמידים החליפו כיתות. הבן שלך עבר עם כל קבוצתו לכיתת 'ארץ' ללמוד לימודי חול. מחר באותה שעה, כשיסתיים הסיבוב של חדר רקיע וחדר ארץ, תמצא את ילדך במקום בו הנחתו.
הרב יוסף חיים בחר לכותרת דרשתו את ברכתו של בלעם " מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" פסוק זה מפורש במסורת חכמים על בתי כנסיות ובתי מדרשות. הרב יוסף חיים בוחר לפרש אותו כלפי בית ספר שכולל שני תכנים; 'אוהל' ו'משכן'. אוהל הם הלימודים הכלליים, ומשכן לימודי התורה. כאשר שני הלימודים באים ביחד, הם יוצרים את הטוב המושלם שאנו יכולים לבקש בשביל חינוך ילדינו. זה הטוב המושלם שעם ישראל יכול להתברך בו.
שימו לב, בפרשנותו של הרב יוסף חיים אין הלימודים הכלליים באים בדיעבד או רק הכרח השעה. אינו מקצה להם זמן מועט. יש להם מחצית יום בשווה לזמן המוקדש ללימוד התורה.
בדרשה אחרת לחנוכת מדרש תלמוד תורה התייחס הרב יוסף חיים לאגדה הבאה:
יָשְׁבוּ רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא. זֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מַר הֲלָכָה, וְזֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מַר אַגָּדָה. פָּתַח לוֹמַר אַגָּדָה וְלֹא הִנִּיחַ זֶה. פָּתַח לוֹמַר הֲלָכָה וְלֹא הִנִּיחַ זֶה. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה וְאַחַת זְקֵנָה, יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת, זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחֹרוֹת - נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן. (בבא קמא דף ס)
רבי יוסף חיים מסביר ש'הלכה' הוא שם כולל לכל לימודי התורה "הלכות גדולות ותלמוד גדול בטעמי המשניות והברייתות". ו'אגדה' הוא שם כולל ללימודי החול "הן חכמת הטבע הן חכמת ההנדסה, הן חכמת הניתוח, הן חכמת התכונה, הן חכמת טבע הנבראים דומם צומח והחי, הן חכמת הגיאוגרפיה וכיוצא. וכל אלו החכמות כיון שאינם בדברי תורה נקראים בשם אגדה".
רבי יצחק, לדידו של רבי יוסף חיים, הוא "החכם השלם" יש לו שליטה מוחלטת הן בחכמת התורה והן בחכמות העולם. לתלמידים שלו יש העדפות שונות. כל אחד רוצה לשמוע רק צד אחד מחכמתו הכוללת של רבי יצחק. התלמידים חיים בעולם דיכוטומי, או לימודי חול או לימודי קודש. או אוניברסיטה או ישיבה.
רבי יצחק משיב להם במשל: שתי החכמות הינן הכרחיות. ואתם שמעדיפים אחת מהן על חשבון חברתה מתנהגים למעשה כמו שתי נשים הנשואות לגבר אחד שיש לו שערות דומות לזו ולזו. במילים אחרות לשתי החכמות יש מקור אחד, ראש אחד. ואתם, כמו נשותיו של הגבר במשל, תולשים מהן חלקים ומייצרים מתח מיותר ביניהן. מי שמבקש לשמוע רק דברי תורה דומה לאישה הזקנה, ומי שרוצה לשמוע רק לימודי חול דומה לאישה הצעירה. התורה משולה לשערות לבנות, ושאר החכמות לשערות שחורות. "וכוונתו לומר להם: העיכוב שאתם מעכבים אותי שכל אחד רוצה ממני ללמד כרצונו, אתם מאבדים הזמן, שאין אני אומר לא שמעתא (שמועה, הלכה) ולא אגדה. ונמצא שאתם קרחים מזה הלימוד ומזה הלימוד..." רבי יצחק מציע פיתרון לרווחת שני הצדדים: "אמנם זאת אעשה לכם לחלק את שעות היום ללימוד זה וללימוד זה כמאמר החכם: "אֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ "
הרב יוסף חיים דורש ממנהלי בתי הספר שיקנו לתלמידיהם שפה ולשונות בנוסף לידיעות כלליות כדי שתלמידיהם יצאו לחיים כשהם מוכנים להתמודד עם הסביבה. כך הוא מפרש את הפסוק הידוע: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" תכין את הנער לדרכו שלו בעולם. תכין לו את הכלים שבהם יקנה דעת וחיים, שבהם יוכל להתפרנס בכבוד. "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".
הוא מזהיר את המחנך שלא יתפתה לגנוב זמן ללימודי קודש על חשבון לימודי החול: "אל תאמר אעמיס משא כבד על הנער ללמדו תורה בלבד ימים ולילות ולא אלמדנו כתיבה ולשון הקודש ודקדוק וחשבון וידיעות הטבע וענייני העולם כמו גיאוגרפיה וכיוצא בה כדי שלא יאבד הזמן בלימודים אלו, ולא ילמד אלא תורה גמורה ושלימה בלבד. לא כן תעשה, אלא חנוך לנער גם על פי דרכו דהיינו; הלימודים השייכים לעולם הזה שנקרא בשם דרך". במילים שלנו על מערכת החינוך מוטלת האחריות להכין לחניכיהם את הכלים שילוו אותם בדרך שלהם בתחנות חייהם בעולם הזה.
זו התפישה החינוכית שהייתה רווחת ביהדות המזרח המקורית. הבה נשיב עטרה ליושנה!