התפיסה הרווחת ביחס למחשבות הזרות היא, שאם מצאתי את עצמי במהלך התפילה 'גולש' לכל מיני מחוזות רחוקים ועסוק ב'סגירת ענינים' ובתכנונים חשובים, אני אשם בכך. אני לא התאמצתי מספיק להתרכז ולכוון בתפילה ודי ברור לי שאילו הייתי מתכונן כראוי ומתרכז, הכל היה נראה אחרת. בדרך כלל מתלווה להרגשת האשמה מחשבה נוספת, מעין הבטחה שאני מבטיח לעצמי, שלקראת התפילה הבאה אתכונן כראוי, ובמהלך התפילה אתרכז יותר, ואז זה לא יקרה שוב.
כאן אחת הטעויות הגדולות שאנו טועים ביחס לעצמנו, לדעת בעל התניא בפרק כ"ח, כי זו מחשבה מליאת גאוה. אני משוכנע בצדקתי ובצדקותי. כי אם אני יודע לזהות במה לא הייתי בסדר, סימן שבי תלוי הדבר, וא"כ, אני יודע גם בדיוק כיצד לתקן ולשפר ולהגיע לתוצאות הרבה יותר טובות. אך הצרה הגדולה מכל היא שהקב"ה לגמרי מחוץ לחשבון הזה!
ראיה לדבר - אילו "תפסתי את עצמי" באמצע התפילה שטוף מחשבות זרות ולא מצליח לכוון, הרי המסקנה המיידית שקופצת לראשי היא להלחם בתקיפות במחשבות הללו, בין אם זה ע"י שאתנדנד יותר במרץ, או שאומר את מילות התפילה יותר בקול ואתאמץ עד למאוד להשקיע את מחשבותי אך ורק בתפילה. זה נשמע לכאורה מאד חיובי, אך ההשתדלות המאומצת הזו, במיוחד אם התחושה הפנימית היא של כוחנות, גם היא ביטוי של אגו, כי אני מאד רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגל להתאמץ ולהצליח.
מוסיף בעל התניא ומחדש כאן שבעצם המחשבות הזרות טבעיות הן אצלנו, משום ש"כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה ולבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה". להסברת הענין מוסיף בעל התניא משל: אם אני מנסה להתפלל תפילת שמו"ע ובא גוי ומפריע לי, כיצד אוכל להתמודד? אם א"א לצעוק עליו או אפילו לרמוז לו שיפסיק, העצה היחידה היא להתעלם מממנו לחלוטין ולנסות להשקיע את עצמי עמוק יותר בתוך התפילה. אם ההפרעה באה מבחוץ ולא ממני, נדמה שאוכל להתמודד איתה כראוי, כי אז אני מגייס את כל הכוחות שלי לשם כך, ע"י ההתעלמות המוחלטת מאותה הפרעה, וע"י ניצול כל כוחותי הטובים לעשיית הדבר הנכון. כך עלי להתבונן על המחשבות הזרות, כתופעה הנובעת מהנפש הבהמית שלי, וכאשר אני עסוק בתפילה אני מנסה להיות שקוע בעניניה של הנפש האלוקית. לכן, ההתמודדות שלי עם ההפרעה החיצונית היא היא הנסיון החדש שבפניו עלי לעמוד, וע"י התמודדות נכונה אני מגלה כוחות חדשים בתוכי, ולכך יש כמובן השלכות עתידיות משמעותיות.
"התגברות הקליפה" באה בצורה מכוונת כדי לאתגר אותנו יותר, 'למתוח' יותר את היכולות שלנו ובזה להעצים את אותם כחות. כך שכל זה נועד מלכתחילה לטובתינו, ובודאי שאין ליפול ליאוש ועצבות, חלילה, מזה שכל המאמץ מוביל לתוצאות הפוכות. ההתעלמות המליאה מהגוי או מהמחשבה הזרה, כוללת את המוכנות לוותר מראש על מבחן התוצאה, כי באמת באופן אובייקטיבי קשה מאד להתפלל כראוי עם הפרעה כזו, אך לא התוצאה המוצלחת היא הנדרשת ממני, אלא אימוץ כוחותי, וגילוי המסוגלות להתמודד עם המצב החדש הקשה יותר, וזה כולל גם את המוכנות להרפות מראש ולהיות מוכן להגיע לתוצאה שאיננה שלימה. אם מאד חשוב לי להצליח להתפלל בכוונה, זה מגלה שאני עדיין עסוק במה שיותר חשוב לי - מידת ההצלחה שלי, ואיזה ציון אקבל על תפילה כזו. רק אם אהיה מסוגל להרפות, אצליח לצאת מעט מהעיסוק האובססיבי בעצמי.
העצה העיקרית שמוסיף בעל התניא "ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים". כלומר, הכתובת האמיתית שאליה עלי לפנות במצב הזה, היא הקב"ה בכבודו ובעצמו. זו נקודה שבמחשבה ראשונית איננה מובנת, שהרי להתפלל אני מאד רוצה ולא מצליח, א"כ מה הפתרון בכך שאתפלל? אך כאן באמת אפשר להגיע לתפילה אמיתית, כי סוף סוף אני מרגיש במצוקה אדירה שאינני יכול לפתור אותה ע"י מאמצי, ובאמת מי שיכול לעזור הוא רק מי שמחוץ לכל המערכת הזו - הקב"ה, כי רק הוא עוזר ומושיע ומגן אפילו אם אינני ראוי לכך. ההרגשה שאני באמת זקוק לעזרה ויש לי אל מי לפנות היא השינוי הגדול שיכול להתרחש בתוכי, ואולי זו הפעם הראשונה שאני טועם טעמה של תפילה אמיתית שבאמת באה מתוך צרה.
כיון שנסיון ההחלצות הזה מלפיתתה של הנפש הבהמית קשה, ויתכן בהחלט שהמחשבות הזרות מאד קרובות לליבי כי הן עוסקות בדברים חשובים לי או אהובים עלי, בהחלט סביר שארגיש שזה בלתי אפשרי, ושכל נסיון ללחום בגלים העכורים של המחשבות הזרות המציפות את מחשבותי איננו מצליח. כאן ארגיש את הצורך הנוקב לפנות בבקשת עזרה, בתפילה ותחנונים מעומקא דליבא אל ה' כי חנון ורחום הוא, ובמחשבתי אפנה אליו שיעזור לי להתפלל אליו באמת ובתמים, שארגיש שכל מילה שאני מוציא מפי היא באמת מה שהתכוונתי לומר. לפתע, הפסוק שאמרתי לפני שהתחלתי את תפילת שמו"ע "ה' שפתי תפתח וכו'" חוזר ומתנוצץ לי מול עיני ומקבל עכשיו את משמעותו האמיתית. בהחלט יתכן, שרק עכשיו בגלל הקשיים, אני מרגיש שא"א להתפלל בלי שה' עוזר לי לבטא את מחשבותי ואת רחשי ליבי באופן הנכון. אולי אפילו ארחיב את התפילה ואנסח אותה כתחנונים לה' שיציל אותי מהאגו שלי עצמי...
כאן לוקח אותנו בעל התניא צעד נוסף עמוק ומשמעותי עוד יותר. על מי אני מתפלל? אם אני רוצה להצליח במשימתי ופונה לעזרה, עדיין אני עסוק בעצמי בלבד, אך בעל התניא כותב כך- "אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו ית' להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו". כלומר, אני 'יוצא מגדרי' ומתפלל עבור הנפש האלוקית 'המסכנה' שכ"כ רוצה להדבק בה' בתפילתה. היא "בתו" של ה' ית', היא הזקוקה לעזרה נגד גלי המחשבות הזרות המרחיקות אותה מדבקותה בה'. כשאני מתחנן עבור 'מישהו אחר', ולא על מנת לקבל מזה פרס, יכולה להופיע תפילה נקיה משקולי רווח, מעמד וציון לשבח, ובפרט אם רצוני להצילה מכל התסבוכים שאני בעצמי גורם לה ומצער אותה.
לבסוף, מונחת כאן גם הבטחה של בעל התניא "ולמענו יעשה", כי הנפש האלוקית היא חלק אלוק ממעל ממש שה' נפח בתוכי ובודאי רצונו לאפשר לה למלא את תפקידה האמיתי להדבק בו ולהתכלל ברצונו.
הכותב הוא מרצה בבית הספר לתורת הנפש