[היום, כ"ה בסיון, הוא יום הזיכרון השביעי לרב שג"ר[
א.
כבר הרבה זמן אני מתהלך בתחושה שהעולם נחלק לשני סוגים: המחפשים והיודעים.
היודעים מודגשים. הם יודעים. העולם נהיר להם. הם מתהלכים בעולם בקו ישר. יודעים מה הם רוצים מעצמם, מה הם רוצים מאחרים, לאן ללכת ומה לעשות. הם יודעים איך לענות לשאלה, מה יש לענות לשאלה. הם לא נזקקים לשבת לרגע, לחשוב מה הם רוצים להגיד, להתבלבל, להעצר, להתנסח מחדש. הם מדברים בנקודות ברורות, במספרים, ולא חוזרים בהם. ואפשר לראות: העולם שלהם ברור, ישר ובעיקר יציב, ולכן הם די דומים לעצמם בכל מקום. זו לאו דווקא התלהבות, כריזמה, מוחצנות. זו פשוט ידיעה ברורה ומוחלטת. כאילו מישהו פתח מולם את ספר ההוראות להתהלך בעולם והניח להם לקרוא הכל.
והמחפשים, ובכן, מחפשים. ואין לשאול 'מה הם מחפשים?', כי יש דברים שאילו היו ידועים, לא היה צורך לחפש אותם. הם מחפשים את המקום שלהם מחדש בכל מרחב. מחפשים זהות. מחפשים את המילה הנכונה להגיד, את המשפט שאין לחזור ממנו. מחפשים את היין שיש לקנות בסוּפֶּר, מסתכסכים עם עצמם, מתלבטים, תוהים על הראשונות שוב ושוב, ובעיקר הולכים לאיבוד ומחפשים איך לצאת ממנו.
ב.
וכל עוד אני מחפש אבל נאחז בהורים, במורים, במקום בו גדלתי, הרי שאפשר למצוא בדבר איזה חסד. אבל בשלב כזה או אחר של חייו אדם נדרש להתחיל לבנות את חייו בעצמו. כמו בלון שמשתחרר מידיו של הילד ומוצא את עצמו נסחף ברוח, כך אדם משתחרר מהידיים שאחזו בו עד אז ומתחיל לנסות להרכיב פאזל של אמונות ודעות ומחשבות ותפישה עצמית. הוא מצייר את עצמו בתור אדם ספציפי, עם חיבה יתירה למיץ אננס (דווקא!), לספרים, למוזיקה אחרת ממה ששומעים כולם. לפעמים מספיק להצטייר שונה רק בדבר אחד, לפעמים השונות היא דווקא בדמיון לשאר העולם, כך או כך משתחררת היד, נלחצת ידית הדלת, ופתאום אדם הולך לבד.
ובמידה הזאת אפשר להבין את הנאחזים באדם אחר שינסח להם את חייהם. בישיבות קלאסיות באים התלמידים הנבוכים אל הרב ומתייעצים איתו חזור והתייעץ; האם להתגייס? האם להתחיל לצאת לדייטים? היש להתחתן עם הבחורה הזאת? שאשאר אברך? ויש בשאלת העצה הזאת משהו יפה, כי דבר גדול הוא להרכין את הראש ולהיות נכון לשמוע לעצתו של מישהו ותיק ממך, מנוסה ממך, שעבר כבר את הדרך ויכול להגיד היכן לא לצעוד. בוודאי אם הוא מישהו שיודע.
[אמנם בה במידה יש בה משהו פתטי, אפילו ילדותי, שהרי הרב לא היה בדייט יחד איתך, ואפילו היה, הוא אדם אחר. וממקומות אחרים - על אף הניסיון בייעוץ, לא תמיד הרב מכיר את הבחירות האחרות, אלה שהוא לא עשה. יכול רב לייעץ לתלמיד להשאר בישיבה ולא לצאת לשוק העבודה, שהרי הרב מעולם לא יצא לשוק העבודה ובכל זאת הוא מתפרנס. אמת, המתייעצים תופשים שיש 'דעת תורה', שמכוונת אל האמת, אל הידיעה הברורה והמוחלטת שהיא ואין בִּלתה. והלא זה --]
יש לי חשש מאותם אנשים שיודעים. כי בסופו של דבר, בִּיְסוֹדִי אני מהמחפשים. אולי לכן נרתעתי תמיד מרבנים שהעולם ברור להם, ומדוברים כריזמטיים, ובכלל מאנשים שטוענים שהם יודעים מה קורה בעולם. כי תמיד נראה לי שהם חיים בעולם אחר, העולם שאינו העולם שלי. וכן, שאם אדם כריזמטי, בוודאי הוא מכסה על איזה משהו, מבליע ומטייח את החורים בדברים שלו והופך אותם ליציבים ומוצקים למרות שאינם כאלה. בוודאי שיש אנשים כריזמטיים אחרים, ובוודאי שיש אנשים שהעולם ברור להם והם מסוגלים להבהיר אותו לאחרים, אבל התנועה הבסיסית שלי היא רתיעה. ודווקא מרצים מהוססים ונבוכים ומסתבכים בתוך מילותיהם אני אוהב יותר.
והדברים נכונים לא רק לגבי אנשים, אלא גם - ובעיקר - לגבי התיאוריות עצמן המסבירות את העולם, וגם לגבי התיאולוגיה שמוצאת בו סדרים; שהלא אם העולם היה ברור כל כך, הוא היה גם נראה ככה. והרי הוא לא.
ג.
רוצה לומר: לא הכרתי את הרב שג"ר. אני דור שני לאנשים שידעו אותו, וגם בשיח לא היינו יושבים בקבוצות כל היום ולומדים את תורתו. לפעמים מצטטים אותו, לפעמים אומרים: היה כאן איש. היה יושב ליד החלון, משמאל לארון הקודש, ולומד גמרא. לפעמים אלחנן מספר סיפורים, ופעם בשנה עושים יום עיון ותלמידיו ממלאים את בית המדרש. לא הכרתי את הרב שג"ר, אני מסופק אם ראיתי אי פעם את פניו. ובכל זאת, אני מתגעגע.
אני מתגעגע ואיני יודע לְמה אני מתגעגע. צריך לדעת שכמו שרוח נושבת בחלון ובלבד שיהיה החלון פתוח, כך רוחו של הרב שג"ר נושבת מבין החרכים, מתפרצת במקומות הכי לא צפויים. פתאום אדם הולך ברחוב ואומר לעצמו שאפשר שיהיו הדברים מעולם. שבאמת אפשר. אולי בדוחק, אולי בקושי הלב, אולי רק להאחז באזלת-יד בקצה הממשות. שאפשר, גם אם זה רק בגעגוע.
ואולי הגעגוע הקטן-גדול הזה, געגוע של לב (שבכלל לא ידע שיש בו לב) למעיין (שלא רצה להיות מעיין), הוא המקום היחיד שאפשר להיות בו בכל העולם הזה שבו אנו חיים.
זה לא געגוע אל החדות או הפלפול. זה לא הידע התורני או הכללי, זה אפילו לא החידוש. זה לדעת שאי פעם, פעם אחת בעולם דתי יודע-כל, היה רב שבאמת הרגיש את מה שאני מרגיש. רב שידע את אבדן המשמעות, ידע את הייאוש, את חוסר התוחלת, הרגיש את הכאב שבהחמצה וחוסר היכולת להגיד משהו בכלל. שהיה מישהו שיכל להושיט לך יד בעמידה מול התוהו. וגם אני עכשיו: איך לקמט את כל האור הזה לתוך כמה מילים. רק לשלוח אותם לאויר ולדעת שמי שמרגיש בזה, מרגיש בזה. ושמי שמבין, מבין.
ודי בכך.
יהודה גזבר הוא בוגר ישיבת שיח ובעל הבלוג "כריכה אחורית"