אומרים שמאחורי כל זוג עיניים יש נשמה.
אז אומרים. אומרים וטועים. לא מאחורי כל זוג עיניים יש נשמה - מאחורי עיניים של בעלי חיים אין נשמה, יש נפש, ומדרגתה נמוכה ממדרגת הנשמה.
שלטים ברחבי הארץ מכריזים: בשר=רצח.
אז מכריזים. מכריזים וטועים. בשר איננו שווה רצח מפני שבהמה איננה שווה לאדם, ואוי לנו אם לא היה 'מותר האדם'.
ובכל זאת, וסליחה אם אני מתפרץ בדיוק באמצע ארוחת צהריים בשרית, ובניגוד לכל כללי הנימוס מרשה לעצמי להסתכל בצלחת של אחרים, אבל, אם יורשה לי להחציף פנים ולשאול - מה זה שם, בצלחת? אני מתכוון לדבר הזה, שעטוף משני צדדיו בפירורי לחם. איך הוא הגיע לכאן?
לא לשאול? זה פוגע בתאבון?
סליחה, לא התכוונתי. אבל בואו נודה שעברו של השניצל מעכיר את האווירה. אפשר לשוחח תוך כדי לעיסה על שדות האורז של תאילנד הרחוקה ועל ניחוחות של קטיף אפונת גינה שהגיעו אלינו לצלחת. נעים לדבר על טרקטור, מחרשה וקטיף אבל הס מלהזכיר "משחטה". זה לא תרנגול, האוכל הזה, זה שניצל, בלי עבר, בלי עתיד ועם מעט הווה. טעים ההווה הזה. טעים להדחיק... אבל אם זה בסך הכול אוכל, אין לו נשמה ואין זה רצח, אז למה צריך להתאמץ להדחיק?
תאווה או לא?
כנראה גם נפש איננה דבר של מה בכך, ובעולם מתוקן לא נוח לאדם בעל נשמה לחיות על חשבונו של בעל נפש... הרי כך הכול התחיל, בגן עדן, בעולם האידיאלי שקודם החטא, ובעולם ההוא האדם נתן שם לכל החיות, כלומר הבין לעומק את מהותן, הוא גם נצטווה לאכול מן הצומח בלבד ולמעשה נאסר עליו להיות ניזון מן החי. בעלי החיים הותרו רק לאחר הירידה המוסרית של בני דור המבול, וכשאכזריותה של האנושות התגלתה, העדיף הקב"ה שישלוט אדם בחיות ויאכל מהן, ובלבד שלא יאכל את בני מינו.
ובכל זאת, לא רצה הקב"ה להפוך את המצב הזמני הזה למצב קבוע, ולא רצה שנשלים עם ההתדרדרות הערכית שהובילה להיתר אכילת בשר. בצד היתר האכילה נרמז החיסרון הערכי - "כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר דבר לך, ואמרת אכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ). התורה איננה מניחה לנו להתייחס אל הבשר כאל אוכל רגיל, היא אמנם מתירה אותו אבל מגדירה אותו "תאווה".
מצוות שמסמנות דרך
הרב קוק (באורות, בחזון הצמחונות ובפנקסי הראי"ה) מסביר שיש מצוות שעניינן לסמן 'סימני דרך' בנפשנו לקראת העתיד המתוקן, כאלו הן המצוות הקשורות באכילת בשר - אנחנו מכסים את הדם לאחר השחיטה מפני הבושה שבאכילת בשר, אנחנו מכסים ומתביישים בירידתנו המוסרית, אנחנו גם לא אוכלים את הדם, כי הדם הוא הנפש, הוא עיקר חיותה של הבהמה והחיה, ואיננו מתיימרים לחיות על חשבון נפשה. דרך כל הסייגים הללו שהתירה התורה, אנחנו נזכרים לאן פנינו מועדות, בעתיד.
בינתיים, אפשר לחזור לצלחת, גם לשניצל, אולי לא צריך להקדים את המאוחר, העולם עוד לא מתוקן, ולפני התיקון המוסרי כלפי בעלי החיים יש כמה עוולות אנושיות שדחוף לתקן, ובכל זאת, לא נאכל על הדם, ולא נדחיק, כדי שיום אחד גם נתקן.
מתוך חוברת "לנשמה" - לימוד יומי לנשים מבית הרמב"ם היומי