בזמן האחרון נוכחנו בכמה מקרים מצערים ביותר של ביזוי תלמידי חכמים ופגיעה בכבודם. חשבתי לכתוב על זה משהו, ואז נזכרתי שלמרבה הצער, יש גם לא מעט מקרים של תלמידי חכמים שמבזים האחד את השני. וכשחשבתי עוד, שמתי לב שלא מבזים רק תלמידי חכמים, אלא גם אנשים חשובים אחרים - מנהיגים, אישי ציבור, אנשי צבא, אנשי מדע וכן הלאה. ואם אותם לא מכבדים, אז בטח שלא יכבדו אנשים פשוטים מהם, ועל אחת כמה וכמה שלא יכבדו בעלי חיים, צמחים או חפצים דוממים. וכך הגעתי למסקנה המצערת, שלא נשאר כמעט כבוד בעולם כלל. "גלה כבוד מישראל".
אם המאה ה-19 זכתה לכינוי "המאה נטולת האלוהים", הרי שהמאה ה-21 יכולה לזכות בתואר המפוקפק "המאה נטולת הכבוד". התרבות בה אנו חיים היא חומרנית ותועלתנית, בוחנת כל דבר במשקפיים של רווח מוחשי, ושמה במרכזה את היחיד וסיפוק תשוקותיו. אין לה מקום למשהו מופשט ומיותר כמו כבוד. אם פעם כולם היו יודעים טוב מאד למי יש יותר כבוד, כיום נתפס הכבוד כמשהו ילדותי, שרק ערסים ומאפיונרים מתעסקים איתו. הדמוקרטיה והכוח שהיא נותנת לאזרח, גרמה לו לזלזל במנהיגי הציבור, שברצונו הוא ממליכם וברצונו מורידם; וברגע שהתבטל כבוד המלכות, איבד האדם גם את הכבוד כלפי עצמו. החיים הפכו לפונקציה של תועלת והנאות. אין כבר בושה להסתובב ברחוב ערומים למחצה, לקחת חלק בשעשועונים למיניהם העושים צחוק מהמשתתפים ומהצופים כאחד, או לבזבז את הזמן בבילויים מפוקפקים, שפעם היו נעשים לכל היותר בצנעה ובחשאי. הכבוד נתפס כמשהו מכביד, מעיק ומדכא, והשאיפה לחופש מוחלט גורמת לאדם להשליך מעליו את המשא הזה - הן ביחס לעצמו והן ביחס לזולתו.
יש בכך גם היבט חיובי, כמובן; רדיפת הכבוד היא אחד הדברים המוציאים את האדם מן העולם, והזמנות לדו-קרב על רקע עלבון אישי אינן מחזה שהיינו רוצים לראות במחוזותינו. אף על פי כן, הדרך הממוצעת אמורה לעבור בין הכבוד המופרז לשפלות המוגזמת, ולצערנו נראה שהיא נוטה יותר מדי כלפי מטה.
הכבוד קשור כמובן גם לאלוקים, מלך הכבוד. גם אותו לא מכבדים במיוחד בימינו, ולפעמים דווקא אלה שאמורים לייצג אותו, גורמים לזלזול ולחילול השם הגרועים ביותר. אבל כבודו של אלוקים הוא גם המקור לכל שאר הכבוד בעולם. בעולם העתיק, רווחו תפיסות פנתאיסטיות, שראו את האלוהי בכל דבר בבריאה - בחי, בצומח, בדומם, בשמים ובארץ, בשמש ובירח, באש ובמים ובאדמה. לעתים הוביל הדבר לעבודת אלילים, ולעתים - כמו אצל האינדיאנים - לתפיסה שבמרכזה "הרוח הגדולה" המצויה בכל הדברים. בעקבות זאת נהגו אותם עמים קדומים כבוד רב בכל חלקי הבריאה. הם כיבדו את האדמה אותה עבדו, את החיות ששימשו אותם, את הבגדים והחפצים בהם השתמשו, ואת מחזור החיים של האדם עצמו. גם כאשר לקחו מהטבע או מהחי לצורך קיומם, עשו זאת מתוך התנצלות והכרת תודה, בהכרת מקומם הצנוע בתוך העולם הגדול.
הדתות המונותאיסטיות, לעומת זאת, במסגרת מאבקן בעבודת האלילים, הרחיקו את הרוח מהחומר. הן שייכו את אלוקים לשמים, לגבהים המופשטים הטרנסצנדנטיים, ובכך הרגו את החומר והפכו אותו לגוש דומם וחסר חשיבות. כך נפתח הפתח לגישה נצלנית ובזבזנית כלפי החומר, גישה הרואה בעולם כולו על החי והצומח שבו, לא יותר ממשאבים שנועדו לספק את תאוותיו של האדם. וכך התחילו הניצול הפראי של הטבע, הרס היערות, זיהום האוויר, האדמה והמים, והתיעוש של טבח בעלי החיים תוך כדי יחס מחריד כלפיהם. מכאן ועד ראיית גוף האדם עצמו כמשאב, שכל תפקידו הוא לספק לאדם הנאות וגירויים (לבעל הגוף עצמו, או לאחרים) - הדרך קצרה ביותר.
אבל אם נעיין בתורה, נמצא בה לא מעט הוראות של כבוד ביחס לכל חלקי הבריאה; לדומם (כבוד אבני המזבח, כבוד הבגדים), לצומח (לא תשחית את עצה), לחי (אותו ואת בנו, כיסוי הדם), וכמובן לאדם עצמו, לשלבים השונים במחזור חייו ומותו, וכל שכן למנהיגים ולחכמים.
מי שמודאג מחוסר הכבוד כלפי רבנים ותלמידי חכמים, כלפי הורים ומורים - לא יכול להסתפק בהחזרת הכבוד אליהם בלבד. זה כבוד שלא יעבוד. רק אם נלמד להסתכל מחדש על העולם כולו בעיניים מכבדות, מהעלה הקטן של העשב ועד גבהי השמיים, נוכל להחזיר מחדש את הערך הזה שאבד לנו.