לכאורה רעיון המוסריות הוא פשוט מאוד, על האדם לא להזיק לחברו ולאפשר לו לחיות בכבוד. אך אצל הרב קוק קיבל רעיון המוסריות עומק הרבה יותר גדול.
הרב קוק טען שתפיסה מוסרית איננה רק עזרה לזולת או נתינת צדקה, תפיסה מוסרית היא מהפך שלם בחיי הנפש של האדם. המוסריות איננה מתחילה מרגש החמלה האנושי, המוסריות היא האופן שבו המציאות כולה מתנהלת ואדם שרוצה להיות מוסרי צריך לשנות את כל תפיסת עולמו.
המציאות כולה מתחילה מאי סדר גדול, כפי שאנו רואים בשאר הגלקסיה ובמערכות אקראיות בחלל, אך היא הולכת ומתעצבת, הולכת ומסתדרת למערכת אקולוגית של מקורות מים, צמחים, בעלי חיים ובני אנוש. הסדר וההרמוניה הזו בין חלקי המציאות הם התשתית המוסרית של המציאות כולה. לכן מוסריות איננה רק לעזור לזולת, מוסריות היא להתחבר לכל התהליך העצום של שכלול המציאות, שהולך ונוצר ונוצר לאורך מליוני שנים ואנו נקראים להיות חלק ממנו.
עיקר האמונה באלוהים לפי הרב קוק איננה אמירה כלפי ישות השוכנת בשמים, ישות שאין לנו תפיסה בה ואפילו איננו יכולים לחשוב עליה מרוב גודלה, רק באיזו עריגה פנימית נסתרת. אמונה באלוהים היא בעיקר ההכרה בכך שהמציאות כולה חותרת לאלוהים, שישנו במציאות פן שואף ומתעלה ללא סוף. החיים שואבים את האדם לשגרה יום יומית מתישה, אשר משאירה את התודעה שלו בשאיפה לגמור את החודש או אפילו לעזור לזקנה לעבור את הכביש, אבל לשכוח את התודעות הרחבות והעמוקות יותר שביכולתו להגיע אליהן. האמונה מכוונת אותנו לתודעה שמטרתנו להפוך את המציאות למקום אלוקי, הרמוני ואחדותי, שבו כל הכוחות משתפים פעולה זה עם זה ועוזרים זה לזה בשלמות.
מטרת היהדות היא ליצור חברה שרואה לפניה חזון לשינוי יסודי של כל המציאות שקיימת לפנינו, ליצור עולם בעל אחדות והדדיות מלאים. השאיפה הזו צריכה להתפשט אפילו על בעלי החיים, הצמחים והדומם, הכל מזינים ומקדמים זה את זה, האדם, בעלי החיים, הצמחים והסלעים, כולם יכולים ללכת ולהתרומם, להיות יותר משכילים ויותר שלמים.
הרב קוק מסביר שמעמד הר סיני היה אירוע של חזון, של מראה העולם העתידי בשיא כוחו ואיזונו, מעמד זה הוביל את עם ישראל לצרוב בתוכו סדרות רבות של מעשים יום יומיים שלא יתנו לאותה שלמות להישכח, שיפנימו בתוך שגרת חיי האומה את החזון העתידי העצום שלה. רבות מן המצוות אינן מובנות לנו, בגלל שהן מדברות על שלמות עליונה כל כך שקשה לנו לדמיין במצבנו הנוכחי. שלמות של עולם רוחני, דק ומופשט. שלמות של יחס מוסרי וחומל אפילו על הדומם שכביכול איננו מרגיש דבר. מוסריות מופשטת כל כך שנדמה שהיא רוחניות חסרת טעם, בעודנו שרויים במוסר הנמוך של ההווה.
המצוות שניתנו בהר סיני גורמות לנו לרכוש כבוד ולשנות את היחס למציאות, לצמחים ולאדמה. בחשיבה מוסרית עמוקה ניתן להבחין שאדם שאורג בגדי צמר גוזל את הכבשים, אדם שבונה בית גוזל את העצים והאדמה, אדם שמבשל וטוחן הורס את היבול הטבעי בגלל צרכיו האנושיים. מצוות רבות נועדו להתמודד מול היחס המנצל הזה: באיסור שעטנז אנו מבדילים בין צמר שנגזל מן הבהמה לבין בגד עשוי מן הצומח שאיננו נגזל כל כך, באיסור בשר בחלב אנו מבדילים בין הבשר שנוצר בנטילת חיים לבין חלב שמבטא נתינה וחסד דווקא. כיסוי הדם מבטא בושה מלקיחת חיי הבהמות. כך מצוות רבות מכוונות אותנו לשלמות מוסרית ורוחנית עתידית, דווקא דרך מעשים יום יומיים שמחלחלים אל הנפש גם בלא ידיעתה ומזככים את החברה לאורך מאות ואלפי שנים.
דוגמא מרכזית למצווה שנועדה לצרוב בתוכנו מצב עתידי ושלם יותר של המציאות, היא השבת: כיום חווה האדם את הקידמה בעיקר על ידי שימוש בטכנולוגיה, אבל הטכנולוגיה היא כח עזר שנועד לחפות על הפגמים בטבע המציאות, הבגדים נוצרו כיון שיש חום או קור מזיקים, הבתים נוצרו כיון שהרוחות והגשם מפריעים לאדם, הבישול נוצר כיון שאין מספיק מזון ראוי לאכילה טבעית וכן הלאה. כל המצאה נועדה כדי לחפות על פגם וחיסרון שזקוק לשיפור. אך בחזון העתידי אנו שואפים דווקא לעולם טבעי שאיננו זקוק לפתרונות מלאכותיים.
החזון האקולוגי שמתווה השבת אומר שבעולם יש פוטנציאל להזין, לשמור ולקיים את כל הברואים באופן מושלם בכוחות עצמו, ללא התערבות מלאכותית של האדם. הטמפרטורה יכולה להיות מתאימה לגוף האדם בארצות מסויימות, השיחים והעצים יכולים לתת מחסה מושלם כאשר הם צומחים כראוי, הפירות שצומחים באופן טבעי מזינים את האדם ללא צורך בבישול ועבודת אדמה. יש בכח העולם לתת פיתרון לכל צרכי האדם, ללא צורך בטכנולוגיה ופתרונות מלאכותיים, שגם גורמים נזק, כגון זיהום אוויר ושיבוש המאזן האקולוגי. השבת היא מעין עולם הבא, מעין העולם המתוקן שאנו שואפים אליו, לכן בשבת אנו חיים יום אחד בשבוע במצב העתידי שבו אין צורך כלל במלאכות ושינוי המציאות.
מטרת התורה היא לעורר את תודעת המוסריות החבוייה באדם ולעורר אותו לעוד ועוד שאיפת שלמות, מוסר ויושר שימלאו את המציאות. אדם שיחיה באופן כזה יוכל להגות בשלמויות נוספות שניתן להגיע אליהם, למצב שבו המציאות כולה תשתנה עוד יותר ותהפך לרוחנית יותר, במדרגות הגבוהות האדם לא יהיה זקוק לאכילה ושתיה בשביל לקיים נפש דקה ומופשטת, בעל החיים יהיו מחונכים ואולי יוכלו כבר ללמוד לפרנס את עצמן ולהקים מערכות משוכללות יותר. הצמחים ינועו ויהיו בעל תודעה מסויימת, הכל יפעל מתוך רצון להיות יותר שלם ויותר קרוב לשלמות האלוקית האין סופית.
משמעות ההבנה הזו היא שחלק מרכזי מן התורה הוא הדאגה לשכלול המציאות. התפילות, הדבקות והקדושה צריכים להיות מכוונים לשאיפה אל עתיד שלם יותר של המציאות. לשם כך חלק מרכזי מעבודת ה' הוא הדאגה והחשיבה על הרמוניית החיים בעולם, על האיזון הנכון בין המערכות האקולוגיות, על חמלה מוגברת כלפי בעלי החיים, על צמחונות כחזון עתידי לאופן האכילה של האנושות, על דאגה לאזורי מחיה למינים נכחדים, צמצום השימוש בטכנולוגיה שהורסת מערכות אקולוגיות וחשיבה על היקום כולו כמכלול שצריך לאזן את צרכיו ומשאביו באחדות מלאה.
החידוש של היהדות הוא שהחשיבה האקולוגית איננה מתחילה ונגמרת באדם ובטובתו, אלא היא חושבת באמת על כל היצורים וכל מערכות הבריאה ורואה אותם כמכלול שלם שצריך ללכת ולהתקדם ביחד. לנו כבני אדם יש אחריות על כל המציאות והאמונה באלוקים היא הביטוי הנשגב והמלא ביותר לאותה אחריות, בצורך להביא את העולם למצבו האלוקי והשלם, ללא זלזול בשום חלקיק חומר ובשום פיסת חיים, הכל צריך להצטרף ולהתאחד במערכת אחת גדולה ומאוזנת. משמעות היות האדם מאמין איננה מחילה אלוקית לחטאיו או התבודדות מנותקת ביער, האמונה היא קודם כל אחריות, כלפי עצמו, כלפי החברה וכלפי הברואים כולם, בכל מקום שהם.
היכולת לקבל השראה, דבקות וקדושה, התחדשות רוחנית פנימית, תבוא באמת כאשר האדם יחיה בכל נימי נפשו את החזון השלם והעתידי שאליו המציאות חותרת. לא בהתכנסות פנימית וניתוק מן המציאות, אלא דווקא בחתירה למעורבות והכרה בצורך של המציאות להתקדם ולהתעלות עוד ועוד. שם נמצאת הדבקות, הקדושה והחיבור האמיתי אל האלוהות שקוראת לאדם מבעד לחרכי החיים ומצפה ממנו לשאוף ליותר, לייחל לשלמות גדולה יותר שתלך ותופיע, פה בעולם.
להרחבה: מאמר "חזון הצמחונות והשלום" ומאמר "טללי אורות" של הרב קוק, מאמר "אחדות המציאות השלמה" של הרצי"ה.
הכותב הוא ר"ם בישיבת "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.