|
ברירת המחדל - לשבת בנפרד הרב עזריאל אריאל אחת הסוגיות הטעונות הקורעות את הציונות הדתית במשך שנים רבות היא סוגיית החברה המעורבת. הדיון מתמקד משום מה דווקא ביחס לילדים ובני הנוער במערכת החינוך - הן הפורמלית והן הבלתי פורמלית. הנושא הפך להיות 'תעודת זהות' המגדירה מיהו 'תורני' ומי לא. אולם הוויכוח התמקד ביחס למתחנכים, ולא ביחס למחנכים, ולא כלל דיון מסודר בשאלת הגבולות המתאימים לחברת המבוגרים. כך יוצא לפעמים, שמוסד חינוכי מכובד מקפיד מאוד על הפרדה בין התלמידים, אולם מראה דוגמה אישית הפוכה בהתנהלותו של חדר המורים. בראשית הדיון אני מבקש לשלול על הסף את עצם הדיון בשאלה האם 'חברה מעורבת' היא 'לכתחילה' או 'בדיעבד'. זהו דיון אידיאולוגי עקר, שאינו מבוסס על מונחים הלכתיים כלשהם, והוא "תוקע" את הדיון הציבורי במשך עשרות שנים. הוויכוח הטעון בשאלה זו מונע דיון ענייני בשאלה מהי ההדרכה הראויה לאנשים מבוגרים, בעיקר במקומות העבודה, אשר ברובם המכריע השותפות של גברים ונשים היא עובדה קיימת. וכמו בכל נושא הלכתי-תורני, יש עיקר הדין ויש חומרות והידורים, כאשר אלה ואלה צריכים להישקל היטב על פי כללי 'משקל החסידות', תוך בחינה של רווח והפסד בהיבטים ערכיים מגוונים. בדיון זה אין צורך לגעת בסוגיות שהן 'פשיטא', כמו איסור ייחוד, שמירת נגיעה, והימנעות מניבול פה ומלבוש לא צנוע. בכל זה הקווים ההלכתיים ברורים, וברור שתוספת מסויימת של הקפדה בהם תביא בדרך כלל עוד ברכה. הסוגיא הדורשת בירור קשורה בעיקר לדינמיקה החברתית הקיימת בחדר המורים. בחלק גדול ממוסדות החינוך, אף התורניים, חדר המורים הוא אחד. המורים והמורות מגיעים בהפסקה, מתיישבים במקום פנוי ליד אחד השולחנות, מכינים לעצמם כוס תה או קפה, ומבקשים לעצמם כמה דקות של הפגה מן המתח שעבר עליהם בעת השיעור. באופן טבעי ישנה נטייה לשתף את החברים לשולחן. האם בזמן כזה - של פריקת מתחים - טוב ונכון לשבת במעורב, מורים ומורות כאחד? האם זה לא מגיע לרמה של קשר חברתי מעל לסביר? האם זה לא גולש לעתים לקלות ראש - שהיא דווקא נחוצה לשם הפגת המתח? ומצד שני, האם ההלכה דורשת לקיים שני חדרי מורים, אחד לגברים ואחד לנשים? בדברים הבאים אבקש להציג עמדה הלכתית, והרוצה לעיין, יפנה למאמר מפורט שערכתי במשותף עם אשתי, המנהלת את מחלקת הרווחה בבית אל, ועם הרב דוב ברקוביץ (המאמר מופיע בספר 'צהר לנישואין'. ניתן למצוא גם באתר http://www.betmidrash.org/projects/31-2010-12-18-22-01-38/232-2011-02-21-13-31-38.html). המקורות ההלכתיים לא מצביעים על חובה להעמיד מחיצה בין גברים לנשים באירועים שגרתיים. אולם ההלכה מגבילה קשרים חברתיים בין המינים, עד כדי כך שאסרו לשאול בשלום אישה (ההיתר כיום נובע מכך שבימינו, אמירת שלום היא ביטוי לנימוס גרידא). ובעיקר אסרו התנהגויות שעלולות להיתפס כחיזור ולהביא לקשרים קרובים מידי (שו"ע אה"ע כא, א). שיחה מקצועית בין גבר לאישה, וכן דיון בו משתתפים גברים ונשים, הם מותרים כל זמן שנשמרת בהם אווירה עניינית ורצינית. בכך שונה הוא דורנו לטובה מדורות קודמים, בהם לא היו לגברים ולנשים נושאים רציניים משותפים לדון בהם, וכמעט כל מפגש בין המינים גלש למחוזות נמוכים. מאידך, אל לנו להיתמם. האווירה המתירנית של דורנו מזמנת לא מעט כשלונות. בזהירות רבה עלינו למנוע מצבים של התפתחות קשרים רומנטיים לא רצויים, הטרדות ופגיעות מחד גיסא, ואף לזות שפתיים ועלילות שווא מאידך גיסא. אשר על כן, סבורני כי ניתן לקיים חדר מורים אחד, אולם יש לחלק אותו לאיזורים נפרדים או שולחנות נפרדים לגברים ולנשים - ללא מחיצה. כל זמן שאין צורך ענייני בישיבה משותפת, ברירת המחדל היא לשבת בנפרד - גבר עם גברים, אישה עם נשים. בשולחן הנפרד אפשר לקבל תמיכה חברתית, ואף לפרוק מתחים בדרכים שונות. ואילו כאשר ישנו צורך ענייני במפגש בין מורֵה למורָה, אין צורך לעבור לחדר אחר אלא ניתן לשוחח בטבעיות באותו החדר עצמו. הישיבה בחדר האוכל לארוחת צהריים, וכן בעת פעילות חברתית לצוות, תהיה בנפרד. מעבר לערך הצניעות שיש בכך, זה גם משדר לתלמידים שהמורים דורשים מעצמם את מה שהם מחנכים אליו. ישיבות המורים תהיינה משותפות, כאשר נכון שהמורים והמורות ישבו בקבוצות, גברים ליד גברים ונשים ליד נשים. וכאשר מדובר בחדרי עבודה קטנים, נכון שלא יהיה חדר משותף לגבר ולאישה. התנהגות כזאת של המורים, שיש בה טבעיות מצד אחד וגבולות 'שקופים' אך ברורים מצד שני, תשדר לתלמידים את המסר של חיים חברתיים צנועים נורמליים, מה שיהיה עליהם לצפות מעצמם לכשיגיעו לגיל העבודה.
הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין ועוסק בין השאר בייעוץ נישואין. 0523-003106 azriel11@neto.net.il |
עדיפה צניעות טבעית וספונטנית הרב מאיר נהוראי ישנן פעמים שאני נכנס להעביר פעולה לחבריא ב' בבני עקיבא סניף משואות יצחק ואני מוצא את הבנים יושבים לחוד ואת הבנות לחוד. אף אחד לא ביקש מהם, אבל זה נעשה באופן ספונטני. במסגרות חברתיות , כשמוזמנים זוגות נשואים, פעמים שיעדיפו לשבת גברים ונשים לחוד ופעמים שיעדיפו לשבת יחדיו. מסתבר שלא צריך להכתיב צורה של ישיבה. אם נחליט שגברים ונשים ישבו בנפרד, זה עלול לקומם חברות בהן רגילים לשבת מעורב ואם נפסוק, שלפי ההלכה ניתן לשבת בצורה מעורבת, יהיו שלא יקבלו פסיקה זו. לפעמים זה יתרון בהלכות הנוגעות לצניעות, בכך שלא נקבעת מסגרת, אלא מאפשרים לחברה עצמה להחליט בכפוף לגבולות ההלכה. בתקופה שלנו שכיח מאד, שנשים וגברים עובדים כאחד. זה יכול להיות במוסדות חינוך, בחברות עסקיות ובכל מקום. המקום היחידי, שההלכה אוסרת עלינו לשבת במעורב הוא בבתי הכנסת, שמפאת העיסוק בתפילה יש צורך במחיצה בין נשים לגברים, שלא יבואו לידי קלות ראש. ידועה תשובתו של הרב משה פינשטיין (אגרות משה חלק א' מא) שכל החיוב בעשיית מחיצה הוא בבית המקדש ובתפילה בבית הכנסת, אבל לא בקיבוץ לדבר הרשות, ואף בחתונות. הוכחתו המרכזית היא מאכילת הפסח בחבורה עם הנשים, כאשר לא ניתן לעשות ביניהם מחיצה משום שאז הפסח ייחשב כנאכל בשתי חבורות. לכן ההתמקדות היא לא בצורת הישיבה, אלא הדאגה והחשש מקלות ראש. זאת ועוד, החובה העיקרית מוטלת על הגבר ,שיימנע מהסתכלות אסורה באשה וכן על האישה מוטלת אחריות להתלבש בצניעות. לכן לא הייתי מורה הלכה במקום שההלכה אינה תורמת ואף עלולה היא להזיק. יש לאפשר שיקול דעת לנוגעים לדבר. איני מבין מדוע יש להורות לשבת בשולחנות נפרדים במקום כמו חדר מורים, שנועד לדיונים מקצועיים. מה האינטרס ההלכתי ומה הרווח? וכי בשולחנות נפרדים לא ניתן להסתכל באשה? מדוע צריך לסדר מקומות נפרדים לגברים ונשים? אם באופן טבעי זה יתרחש - מצוין ואם לא - גם טוב. רוב החתונות הנהוגות בציבור הדתי הלאומי הן מעורבות ויושבים יחדיו נשים וגברים. אני רואה בכך מעלה גדולה ששני בני זוג יכולים לשבת יחדיו באירוע ואין אחד מבני הזוג מרגיש מיותר ולא שייך. אמנם בחדר מורים יושבים מורים ומורות ללא בני זוג, אבל המקום הוא בעל אופי מקצועי ולכן הישיבה צריכה להיות בהתאם למקובל בקהילה. אין צורך לחתור וליצור בחדר מורים נורמות השונה ממסגרת הקהילה. השיח בין המורים הוא מקצועי ולכן ניתן לנהל אותו ובתנאי שלא יגלוש לפסים אינטימיים. דרישת שלום ומאור פנים נחוצים והם חלק מאותה שיחה מקצועית. אין צורך למדוד מילים, אלא לשמור על אוירה מקצועית ופעמים רבות הלב יודע עם לעקל ואם לעקלקלות.
הכותב הינו רב היישוב משואות יצחק ויו"ר ארגון הרבנים "בית הלל". |