"ג'ה איז וואן, וואלה כולו מן אללה / הו אלוהים אחד, שוואיה מן עבדאללה", זו שורת הפתיחה של השיר "ג'ה איז וואן", שיר פופולרי שכתב והלחין מוש בן-ארי, מבכירי אמני זרם הניו-אייג'.
'הבה נטשטש את כל ההבדלים', קובע בעצם מוש, כאשר הוא שר בפאתוס את המילים "בואו נתערבב לרגע, לדקה נהיה אחים". הכול אותו דבר, אין דת טובה יותר או פחות. אל תתפתו ל"שקרים" ש"זורקים לנו" נציגי הדת הרשמית, שהיא אגב מלאת "שנאה" (ולכן טובה פחות? פרדוקס). ההבדלים בין כל יצורי האנוש הם "אשליה" שעלינו לנפץ ולקומם על הריסותיה עולם חדש. "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", זועק נביא העידן החדש עטור הזיפים, העגילים והראסטות.
[embed]
התמה המרכזית שבשיר היא ש"אלוהים אחד". בניגוד להכרזה היהודית המקורית - שפירושה ייחוד השם ושלילת ריבוי פנים לו. משמעות הכרזתו של מוש בן-ארי היא שדמויות האל השונות שעובדים בני הדתות השונות, יהודים, מוסלמים ונוצרים, כפי שיש להסיק מהשימוש בשפות עברית, ערבית ואנגלית בשיר, הן למעשה אותו אל. יש רק דמות אחת. אבל לא רק הם זוכים לחותמת הכשרות של הניו-אייג'. לפי שיר זה, אלוהים הוא פלורליסט של ממש; "הקשת מתקיימת באלפי צורות שונות", אומר מוש בן-ארי, ורומז לכך שהאמת אינה רק בידי מאחדי האל, אלא רחבה הרבה יותר, ספקטרום שלם. פן זה של הפלורליזם בא לידי ביטוי גם בפנייה לאלוהים כ"ג'ה". ג'ה הוא השם האפריקני של האל האחד בדת הראסטפרי, שם שהוא עיוות שמו העברי של האל "י-ה"; הפנייה בשם האחר דווקא אינה מקרית. היא מרמזת כי האל אינו דבק בשמו המקורי והוא אינו קנאי. שימוש זה משדר גם קוסמואתניות או קוסמורליגיוזיות או קרא-לזה-איך-שתרצה-איזיות, תפיסה המתבטאת בכך שכלל האמונות הדתיות נכונות.
מוש בעצם אומר שהכל כשר, הכל בסדר, אין אמת אחת, כל הדתות מגיעות לאותו רובד עליון. "עבודה זרה ותרנית היא", אבל היהדות לא מקבלת את זה. עבודת האלוהים היא לא אחת, יש דרכים פסולות, יש דימויים מוטעים. לא רק היהדות בלבושה האורתודוקסי בן ימינו, אלא היהדות הגולמית של אברהם ומשה. פסוקים אינספור בתורה עוסקים בהכחדת עבודה זרה, עד שהרמב"ם קבע שהיא "הציר המרכזי" שעליו סובבת התורה (מו"נ ג, לז). אכן, מה שהיה פעם אמונה ייחודית של עם זעיר הפך לערש התרבות של המזרח הקרוב והמערב, והעבודה הזרה הגסה מוגרה מאירופה ורוב אמריקה בחרב האסלאם והנצרות. נדמה שלא נותרה משמעות למאבק באלילות הממשית והמאבק הועתק לתחום השפה המאנישה את האלוהים (כפי שכותב ד"ר הלברטל בספרו על רמב"ם). אכן, נראה שהעמדת האני במרכז, שהיא המאפיין המרכזי של תקופתנו, היא ביטוי נוסף לאותו רעיון אלילי ישן.
"איזהו אל זר שבאדם? - זה יצר הרע" (שבת קה, ע"ב). כמובן שלא כל מה שהוא ממקור אנושי הוא 'אל זר', אבל מחיקת האל והעמדת אדם במקומו - הומאניזם טוטאלי, למשל - הם אלילות מודרנית. אם בעבר החליף פסל אדם את האל, היום מחליף אותו פסל מטאפורי של תודעת האדם. אין פסול בהומאניזם עצמו; אני עצמי הומאניסט, כי כך אני מבין שהאל אמר שצריכים אנו להיות. הבעיה היא ההומאניזם המוחלט שמתעלם מהאל, כזה שלעתים קרובות כרוך גם במטריאליזם קיצוני שבאופן אירוני דווקא מעקר את ייחודו של האדם ושולל את נשמתו. למרות שאין לו צלמי עץ ואבן, גם הוא סוג של עבודה זרה - כי אין הבדל בין העמדת צלם ממשי של אדם ובין העמדת "צלם" האדם שהוא ה"דעת". בשני המקרים יש משהו אחר שהוא במקום האל.
ניפוץ ההומאניזם המוחלט הוא האתגר של אברהם המודרני. אכן, המאבק באלילות הדקה אסור לו שייעשה באותם כלים כמו המאבק באלילות הגסה; לא בבני האדם יש להילחם אלא בדעותיהם הפסולות. על אף שאברהם ניפץ את פסלי אביו במקלות, הם לא יעילים לגירוש החושך. אסור לדכא את השיח ההומאניסטי בעזרת כפייה, רק ע"י הצגת חלופות טובות דיין.
בפעם הבאה שאתם שומעים את מוש שר על "אלוהים אחד", זכרו: אלוהים הוא אכן אחד אך לא 'אחד' כמו זה שמוש מוכר לנו, אלוהים הוא לא פלורליסטי, וגם האדם הוא לא אלוהים.
הכותב הוא רב בקהילה בחו"ל, ראש כולל "תורה מציון", מורה למדעים ובעל הבלוג "בלוגין שואבין"