תפילה בציבור

אנו למדים על מהותה של התפילה, גם מתקנת האבות וגם מעבודת הקורבנות.
מקרבנות התמיד אנו לומדים שיש חשיבות מיוחדת לתפילה בציבור, שהרי התמיד – קרבן ציבור הוא.
אולם מכיוון שאנו לומדים גם מן האבות הרי שיש מצוה להתפלל גם ביחיד, אלא שיש מעלה מיוחדת בתפילת הציבור: "תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים, אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור. ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור" (רמב"ם הל' תפילה פ"ח ה"א).

בדברים אלו מלמדינו הרמב"ם ע"פ דברי חז"ל, מהי מעלתו המיוחדת של "הציבור".
ציבור הוא ראשי תיבות צדיקים, בינונים ורשעים. הרי שמהותו של הציבור הוא בהיותו מעורב מאנשים שונים. ודוקא מקרבן התמיד המכפר על כל עם ישראל אנו לומדים על חיוב התפילה, שהרי כל קיומינו הוא בהיותינו עם אשר בחר בו ה'. כפי שמדגישים אנו בברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ומכיוון שגם האדם היחיד המתעלה במעלות הקדושה ומגיע לדרגות גבוהות ביותר שואב את כל כוחו רק מהיותו חלק מהציבור, ברור הדבר ש"צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור".

אולם בעוד שתפילה יכולה להתתקיים גם ביחיד, שהרי האבות תקנו את התפילות גם כן יש דברים שאינם יכולים להאמר כלל ללא ציבור: …וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה… ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה… וכל דבר קדושה לא יהיו אלא בתוך העדה מישראל שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (שם הל' ד-ו).
הרי שיש לנו כאן עקרון: כל דבר שבקדושה חייב להיות בציבור.
אולם יש לשאול האם התפילה אינה נקראת "דבר קדושה"? ומה בין קדיש, קדושה, ברכת כהנים וקריאת התורה לבין שאר חלקי התפילה?

נראה ש"דבר קדושה" פירושו דבר הבא ממקור הקדושה – הקב"ה, הכוהנים בברכתם הם בבחינת "שליחי דרחמנא" וכן קריאת התורה, זוהי קריאת דברי אלוקים חיים.

אולם גם בקדושה ובקדיש אנו מבקשים שקדושתו של הקב"ה תתגלה בכל מערכות החיים ושאנו נזכה לקדש את שמו בעולם "כשם שמקדישים אותו בשמי מרום".
ולכן אי אפשר לאומרם ביחיד, שהרי כפי שהסברנו בתחילה, כל מעלתו של עם ישראל נובעת מהיותו "עם נבחר" ולא אוסף יחידים.
על כן חלקו חז"ל בין התפילה עצמה שהיא עבודת ה' הבאה מהאדם אל בוראו, שהיא יכולה להעשות גם ביחיד. לבין דברים שבקדושה, שהם באים מהקב"ה אלינו, ומכיוון שהם יכולים לחול רק בציבור, יש לאומרם רק בציבור.