לא אחת נראים במחוזותינו אנשים האוכלים לתיאבון, משביעים נפשם במעדני ארץ, בשקט ובשלווה. לפתע, ממלמלים הם משהו בחופזה, מצות אנשים מלומדה, ורצים ל"מלאכתם" ("צריך להספיק לראות את המחצית השניה ברבע הגמר"). בפרשת עקב נמצא המקור – לרוב שיטת הראשונים – לחובת ברכת המזון מדאורייתא. "ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוקיך, על הארץ הטובה אשר נתן לך" (ח, י). פסוק זה, השגור בפי כל, מלמד אותנו על הזיקה שבין הברכה ל"ארץ". יש בו פרק מאלף על החיבור הראוי שבין הברכה-התפילה הרוחנית, ל"ארץ" הגשמית.
לא מדובר בחיבור אקראי, בדיעבד, אלא במחשבה תחילה. חז"ל הורונו ש"אין קידוש אלא במקום סעודה", ללמדנו שהמבקש להתקדש באמת אינו יכול להסתפק ב"אשראם" רוחני מלא מדיטציה במדבר, אלא עליו לעשות כן "במקום סעודה", בחיי המעשה. וחסידים הראשונים הוסיפו, על דרך הכלל, ש"אין קדושה אלא במקום סעודה". וכי נתח השניצל או קורקבן העוף "קדושים" הם? המסר שתורת החסידות מבקשת להפיץ הוא ברור: "קדושה" אינה מתבטאת רק בבית הכנסת ובבית המדרש. מבחנה האמיתי הוא דווקא בחיי המעשה. בחיי המסחר ובפוליטיקה. במגרש הספורט, בחיי המין ובשעת האכילה.
הברכה מנתקת לרגע את האדם מחיי החולין ומכניסה אותן לעולם של קדושה. חכמי ההלכה בתלמוד הדגישו רעיון זה עוד יותר, כשאמרו ש"כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו מעל". כידוע, "מעילה" היא מונח השאוב מעולם של מקדש ולחשיו, הדברים המקודשים ביותר. בכך ביקשו ללמדנו, שמעילה אינה מתבטאת רק בשליחת יד בכספו של האחר, אלא גם בכפיות טובה, בהתעלמות מסבלו של האחר, בחוסר ההבדלה שבין הקודש לחול.
הברכה יוצרת מפגש יום יומי תדיר של האדם עם הקב"ה. היא מזכירה לו שכל הטוב ממנו נהנה אך זה עתה, לא מידו בא לו אלא מידי שמים. היא מכריחה את האדם להפסיק לרגע ממרוצתו, ולהרהר ב"מלך העולם", אשר "קדשנו במצוותיו".
בניגוד לדתות אחרות, מטבען של ברכות הנהנין קודם האכילה קצר ביותר, לעומת אלה שלאחריה. ולא בכדי. כשאדם רעב – אל לך להעסיק אותו יתר על המידה ב"דברים שבקדושה". קודם תן לו שישביע את רעבונו, שאם אין קמח – תורה מניין? רק לאחר מכן, כשכבר אכל, ושבע ודשן, יוכל לבו להיות נכון להלל ולשבח את בוראו מבלי שיעשה שקר בנפשו, מתוך רגש אמיתי של שמחה ולא מתוך רעב מציק.
ברכת המזון מפגישה אותנו עם האדם עם היעד ועם הייעוד. עם זיכרון העבר ועם חובות ההווה ותקוות העתיד. גם עם ההיסטוריה היהודית, "על שהוצאתנו מארץ מצרים", וגם עם "ופדיתנו מבית עבדים" (ומכאן מחויבותינו כלפי כל אותם "עבדים" בני ימינו), גם עם ה"חיים" שבהם חנן אותנו הקב"ה, אך גם – ותוך כדי דיבור – עם ה"חן וחסד ורחמים", שמחייבים אותנו ביחסינו כלפי ה"אחר".
ברכת המזון מפגישה כל אדם מישראל גם עם חובותיו כלפי "הארץ". היא נותנת לו תזכורת תמידית – בין אם מצוי הוא בחו"ל לשעה או לצמיתות, בין אם גר הוא בארץ – על חובתו כלפי "הארץ הטובה", ארץ ישראל. ביקשה תורה ללמדנו; אדם שאוכל בקרקע לא לו, בארץ זרה, עשוי להיות תופעה בת חלוף. בהיעדר קרקע, כל "אכילה" מעין זו אינה יציבה. רק בארץ ישראל, שבה עובד יהודי את אדמתו-שלו ואינו סמוך על שולחנם של אחרים וטובתם, יכול הוא להרגיש ביטחון. ואכן, במשך דורות רבים, הייתה ברכת המזון ועודנה תזכורת תמידית ליושבי הגלות בחו"ל מהי ארץ ייעודם האמיתית.
לאחר שתי הברכות הראשונות, מובילה אותנו הברכה במעלה ההר לירושלים, ללמדנו שקיום הגוף כשלעצמו אינו מספיק. אפילו לא הישיבה בארץ ישראל. חייב להתלוות אליהם המימד הרוחני של "ירושלים".
אגדת עם סינית עתיקת יומין מספרת על אדם עני שלא היו לו אלא שתי פרוטות להחיות בהן את נפשו. באחת קנה פרוסת לחם ובשניה – פרחים. משנשאל לפשר מעשהו התמוה אמר: בפרוטה אחת קניתי פרוסה שיהיה לי מה לאכול. באחרת קניתי פרחים, שיהיה לי בשביל מה לאכול. רעיון דומה גלום בברכות השלישית והרביעית של ברכת המזון, שמזכירות לנו שוב את חובת הערבות ההדדית. לא סתם "בונה ירושלים", כחברה קבלנית, אלא "בונה ברחמיו ירושלים". הבניין והצמיחה הכלכלית חייבים להיות מלווים ברחמים. ברכות אלה מלמדות אותנו שלא די בכך שיהיה לאדם מה לאכול, אלא גם בשביל מה לאכול. לא די בכך שישביע את בטנו. עליו לדאוג שגם חברו יוכל לעשות כן. "הטוב" – לו, "והמיטיב" – לאחרים.