מפני מה אסור לדבר בתפילה ?
א. דיבור חולין בבית הכנסת, ועוד יותר בשעת התפילה, הוא ביטוי עמוק מאוד של יחס מזלזל ובז לעמידה לפני ד'. אף לא אחד היה מעז לדבר בשעת פגישה חשובה, ואף אחד אינו מעיז לשוחח עם חברו בשעת קונצרט או הצגה, שלעולם החילוני משמש המקום כ"מקדש". בבית אלקים נהלך ברגש, והאווירה הכללית בשעת התפילה צריכה להיות אווירת קודש. הדיבור מחלל אווירה זו, ומשפיל את האווירה לדמות השוק.
ב. דיבור בתפילה מסיח את הדעת מעבודת ד'. נצטווינו בתורה לעבוד את ד' בכל לבבנו, ובשעה שאנו מדברים בעניינים אחרים אין הלב פנוי כלל לעבודת ד' ולהתרכזות בתפילה. כשם שנצטווינו בקודשים שלא להסיט את קו המחשבה לעניינים אחרים כך נכונים הם הדברים בתפילה, ואין לנו אלא להיות חלק בלתי נפרד מעולמה של התפילה.
ג. דיבור חולין בשעת התפילה מהווה פעמים רבות הפסק במקומות של התפילה. ישנם מקומות האסורים בדיבור באופן מיוחד, כמו בעת פסוקי דזמרא, ברכות קריאת שמע והלל. הדיבור במקומות אלה קוטע את רצף התפילה והברכות, ועל כן אין הם משמשים עוד כחטיבה אחת כפי שהם צריכים להיות מבחינה הלכתית.
ד. דיבור חולין מונע פעמים רבות את השותפות בתפילת הציבור. חזרת הש"ץ תפילת הציבור היא – שליח הציבור עומד ונושא את דבר את הציבור מול הקב"ה, והציבור שותף בתפילה זו בשתי דברים: באופן פסיבי על ידי האזנה וקשב, ובאופן אקטיבי על ידי עניית אמן ושאר דברים אותם עונה הציבור בשעת התפילה. דיבור במקום זה מנתק את האדם מתפילת הציבור, ואין הוא שותף בה. הוא גם פוגע בתפילת הציבור עצמה, שכן אלו פנים יש לציבור ששליחם עומד בתפילה והם עצמם מפנים לו עורף ואינם שותפים בתפילה זו.
ה. דיבור בתפילה פוגע פגיעה חמורה באלה שאינם מבקשים לדבר. אם ישב אדם ומחשבותיו תישאנה אותו למקום מרוחק, והוא יבקר במקום עבודתו או במשפחתו – אין זה עניין אלא לו עצמו, והוא מחמיץ את ההתרכזות בתפילה. ברם, בשעה שהוא משוחח עם חבירו הוא מונע מהשני להקשיב לתפילה והיות שותף בה. מדובר בפגיעה אקטיבית, שהיא אסורה על פי דין, וגם על פי המוסר.
ו. דיבור בתפילה אינו ניצל מסכנות הדיבור שלא בשעת התפילה. מוות וחיים ביד הלשון, ולשון זו מדרדרת אותנו פעמים רבות מידי למקומות אסורים ולמדרון חלקלק. גם כשהדבר נעשה מחוץ לבית הכנסת הוא חמור, ואלה מהדברים היותר איומים שאדם צריך להימנע מהם ולהחמיר בהם מאוד מאוד. ברם, בשעה שהם מתחוללים בבית הכנסת עצמו הרי שמדובר בטובל ושרץ בידו, ואין יוכל פיו שזה עתה חילל את עצמו לעמוד בדיבור בהמשך התפילה מול ריבונו של עולם.
ז. דיבור בתפילה מתחולל בדרך כלל בשבת, ושם מדובר בעניין נוסף – עובדין דחול. אף אם היה עובדין דחול איסור דרבנן בלבד היה מקום של כבוד בשמירתו, כשם שאנו מקפידים מאוד על ענייני דרבנן, ולעיתים אף חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה. ברם, לשיטות ראשונים שונות (ובעיקר הרמב"ן) אווירת השבת ואי פגיעה בה על ידי עובדין דחול היא מדאורייתא, והיא יסוד שמירת מצוות השבתון.
יפים הם הימים הבאים לקראתנו בהם אנו מתחדשים בעניינים שונים, לחדש גם את היחס הנכון ואת ההתנהגות הראויה בתפילה. בשעה שתרד רמת הדיבורים בבית הכנסת ותיעלם לחלוטין, ישוב כבודו של מקום לטהרתו, והאווירה המאפשרת את השפעת התפילה תהיה זו ששוררת בבית הכנסת. אחד מגדולי החסידים אמר כבר כי אם אנו לאחר התפילה כמו שהיינו לפני התפילה לשם מה אפוא התפללנו. תנאי הכרחי להשפעה כה עמוקה של התפילה הוא העובדה שהדיבור יופנה למילות התפילה ולעמידה מול הקב"ה, ואז ראויים אנו גם לבקש כי תפילותינו תעלנה לפני אדון כל, ויימלאו משאלותינו לטובה.