משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל. את זה אנחנו יודעים כבר מפרשת חוקת. אבל בסוף פרשת האזינו הוא מצטווה לראות אותה: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה".
-
עוד באותו נושאעל הייחוד | פרשת האזינו
15/09/21 12:10
פרשייה שלימה, הציווי האחרון אל משה, סובבת סביב הראייה של הארץ. אבל למה זה חשוב? מה זה משנה אם משה ראה או לא ראה את הארץ?
הפסוק האחרון בפרשה מחדד עוד יותר את הקשר בין הראייה של הארץ לאי-הכניסה אליה: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
ר' יצחק שמלקיס, אחד מגדולי הפוסקים בגליציה במאה ה-19, עומד בפירוש 'בית יצחק' על התורה על הקשר בין חלקי הפסוק – כי מנגד תראה את הארץ – ושמה לא תבוא. מי שרואה את הארץ מנגד, לא יהיה מסוגל להיכנס אליה.
משה הוא איש של חזון. איש של ראייה. גם כאשר הוא מתחנן לפני ה' ומבקש לראות את הארץ, הוא לא מוכן לוותר על הראייה "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה". חז"ל אומרים שאם משה היה בונה את בית המקדש – הוא לא היה חרב לעולם. כי משה הוא איש של חזון מושלם ללא פגמים. אין לו סבלנות אליהם – כשהסלע לא מוציא את מימיו משה מכה בו.
אבל הכניסה אל הארץ דורשת תנועה אחרת. פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. היא דורשת גמישות, התאמה, לפעמים אפילו התעלמות מן החזון הגדול.
ומה שהתורה אומרת בעצם, שמי שרואה ומי שנכנס לא יכולים להיות אותו אחד.
רחל המשוררת כתבה שבכל ציפייה יש עצב נבו. אני חושב שהיא התכוונה לומר שגם כאשר הציפייה מתממשת, עדיין יהיה תמיד הפער הזה. כי כדי להיכנס לארץ המובטחת, אתה תצטרך לעבור תהליך כואב של טרנספורמציה ממשה ליהושע.
אבל, אומרת התורה, זו לא סיבה לוותר על הראייה. אנחנו זקוקים למשה שיעמוד על הר נבו, למישהו שיחלום חלום הגדול שיראה לנו את הדרך בסבך המציאות.
וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ... וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ - אֲשֶׁר תִּרְאֶה.