על העיבור

על העיבור [פרשת ואתחנן]

פרשתנו פותחת בתיאור תחנוניו של משה להיכנס לארץ:

אֲדֹנָי אלוהים. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

היכולת של מנהיג להתחנן - כדברי המדרש: 'תחנונים ידבר רש' - ואף לתעד זאת בספרו, רחוקה מלהיות מובנת מאליה. מעלת נפשו וגמישותו של משה היכול לעבור מעמדה של כוח לעמדה של חולשה, שובות את ליבי. תגובתו של ריבונו של עולם לתחנונים היא נוקשה, והפסוק המתאר אותה - סתום ומסתורי:

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

מהו 'ויתעבר'? מה פשר 'למענכם'? מה היחס בין העיבור ובין 'לא שמע אלי'? מה פשר 'רב לך'? מה פשר האיסור לדבר עוד בדבר הזה?

רש"י מסביר - 'ויתעבר' - התמלא בכעס [מלשון עברה]. 'למענכם' - בגללכם. 'רב לך' - הפסק לדבר כדי לא לפגוע בכבודי, שיאמרו כמה קשה אני. אני הולך בדרך שונה, ראשיתה קרובה לרש"י ובהמשכה היא מתרחקת והולכת מדרכו.

הדיבור הוא הוצאה של הפנימי אל החיצוני. רגשות חיוביים ושליליים נאגרים בתודעה, והדיבור מוציא אותם החוצה - אל האחר. משה מביע את רגשותיו, את תחינתו, את געגועיו לארץ ישראל. הוא פונה אל ריבונו של עולם ומצפה למענה. ריבונו של עולם עוצר את השיחה. הוא לא שומע, הוא מורה למשה לא להוסיף ולדבר. הוא מתעבר. מתמלא בתחושותיו ומחשבותיו - כאישה מתעברת המתמלאת בראשית הולד הקורם עור וגידים, צומח וגדל. מתעבר ולא מתגלה, לא עכשיו. כאישה עוברה שרק בתום תשעת ירחי הלידה הארוכים, תלד את בנה או את ביתה. עצירת השיח הזאת, מוצגת בתורה כ'למענכם'. בניגוד לקו התרפויטי המקובל היום, בו הדיבור גואל את האדם, כאן קו מחשבה וחיים הפוך: עצירת התחושות והמחשבות בעולם הפנימי, המצמיחה את העובר את המעשה הגואל. לאחר עצירת השיח מורה ריבונו של עולם:

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

מתחנונים מוסבת - על ידי השתיקה - הנפש אל הפעולה. צפייה, ציווי חיזוק ואימוץ של יהושע שימשיך את הפעולה קדימה. באופן זה אפשר להתבונן בתמונה נוספת, הפעם מעולמם של חכמים:

רבי יהושע אומר: המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה.

אומר: הושע השם את עמך את שארית ישראל, בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך. ברוך אתה ה', שומע תפלה. [ברכות ד' ד']

רבן גמליאל תיקן, 'בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה' [ברכות ד' ג']. רבי יהושע אומר, כי בשעת סכנה לא מתפללים את התפילה הארוכה - שמונה עשרה, אלא תפילה קצרה. הנוסח של התפילה הקצרה כולל את הביטוי הסתום: 'פרשת העיבור'. התלמוד מסביר כי מדובר בשעת כעס. על פי דרכנו נאמר, כי 'פרשת העיבור' היא ואריאציה של 'ויתעבר' שבפרשתנו. זאת שעה של התמלאות ברגשות ובתחושות - הן מצד ריבונו של עולם והן מצד האדם, התמלאות ללא הוצאה לפועל, ללא דיבור. רבי יהושע חושב שבמקום הסכנה אין מקום לתפילה הארוכה, לא רק מפני שאין לכך זמן או מפני שהתודעה איננה פנויה לתפילה שכזאת. אין לכך מקום, מפני ששעת הסכנה היא שעה של פעולה ולא של דיבר, לכן יש לקצר בדיבור - להתפלל תפילה קצרה.

עוד פרשה מתבארת בדרך זו: כאשר פרעה רודף אחרי בני ישראל, המדבר סוגר עליהם מצד אחד והים מהצד השני - אומר ריבונו של עולם למשה:

מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! [שמות י"ד ט"ו]

המדרש אומר על כך:

'ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי'.

ר' יהושע אומר: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'משה, אין להם לישראל אלא ליסע בלבד'.

רבי אליעזר אומר: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'משה, בני נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה?!'

מה תצעק אלי'. שהיה אומר: יש שעה לקצר ויש שעה להאריך, 'אל נא רפא נא לה' (במדבר י"ב י"ג) הרי זה לקצר, 'ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום' (דברים ט' י"ח) הרי זה להאריך.

רבי נחמן מברסלב בתורה ס"ב בליקוטי מוהר"ן, מחפש דרכים שונות להתמודד עם קושיות החלל הפנוי, קושיות קשות במיוחד העלולות לפרק את תמונת העולם של האדם. בין שאר הדרכים הוא מורה על דרך השתיקה:

אַך דַּע, אִם יֵשׁ צַדִּיק גָּדוֹל שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה הוּא צָרִיך דַּוְקָא לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסִית אֵלּוּ וְאַף שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָם כַּנַּ"ל עַל כָּל זֶה עַל יְדֵי עִיּוּנוֹ שֶׁמְּעַיֵּן שָׁם הוּא מַעֲלֶה מִשָּׁם כַּמָּה נְשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ וְנִשְׁקְעוּ בְּתוֹך הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת כִּי אֵלּוּ הַמְּבוּכוֹת וְהַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת הַבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה מֵאַחַר שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם שֵׂכֶל וְאוֹתִיּוֹת לְיַשְׁבָם...

הדרך הקודמת שהציע רבי נחמן, היתה דרך הקפיצה - המעבר מעל תהום הקושיא. לפעול מבלי להתבונן בתהום הנפערת על ידי הקושיא. הדרך הזאת שונה. הצדיק - לצורך ענייננו אני מציע להעמיד במקומו את האדם - מתבונן בעיניים פקוחות בתהום. מתבונן, ושותק. השפה איננה מסוגלת לתפוס את המצב, נותרת רק הנוכחות: אני כאן.

אני מקבל את דבריו של רבי נחמן, אבל עם הסתייגות. נראה לי שאנחנו נוטים יותר מידי בקלות לפתרון של השתיקה. 'אין מילים בפי' - כמקובל בפי העם. המילים והשפה לא יכולים להגיע אל כל מסומן, אבל גם ההתקרבות חשובה. מורי ורבי בתחום הזה הוא סוקרטס. סוקרטס מנסה להגדיר מושגים, הוא מאמין שההגדרה היא כלי מוסרי חשוב בידי האדם. לאחר שהוא מגדיר מידה טובה או ערך, הוא מפרק את ההגדרה, מראה שהיא איננה מדויקת. הוא מנסה שוב בדרך אחרת, ושוב מפרק. פעמים רבות מסתיימת השיחה שלו במבוכה, בערפל לא ברור, באוזלת שפה להגיע אל ההגדרה המדויקת. אבל המאמץ לא היה לשווא. ההתקרבות אל ההגדרה המדויקת חשובה עד מאוד. אנחנו משיגים חלק גם אם לא הגענו אל השלמות.

משה ביקש מריבונו של עולם לדבר, ריבונו של עולם הורה לו לשתוק. זאת מחלוקת חשובה. האם המילים חשובות בשעת משבר, או המעשים? משה מבקש לנהל שיח שיתקרב להבנה גם אם לא יגיע אליה. ריבונו של עולם מציע להניח למילים ולנקוט בפעולות. המתח לעולם יהיה, על כל אחד מאיתנו לחפש את האיזון בין הקטבים.